זמן עבר דן ביחסים שבין הזיכרון הקיבוצי הציוני וההיסטוריה היהודית. בתודעה היהודית נתפס העבר היהודי במונחים כמו גלות וגאולה, שואה ותקומה, ימי המקרא והתחייה הלאומית, כל אלה נוצרו מן האתוס הציוני שביסס 'זיכרון שכנגד' לזיכרון היהודי המסורתי. גיבוריו של ספר זה הם היסטוריונים, מחנכים ומנהיגים רוחניים אשר פעלו בארץ ישראל בעיקר מן העשור השני למאה העשרים ותרמו להכרת העבר היהודי. המשותף להיסטוריונים הציוניים היתה תמיכתם הבלתי מסויגת במפעל הציוני שהלך והתעצם. באיזו מידה תרמו אנשים אלה לעיצוב זיכרון קיבוצי ציוני ועד כמה שאפו לחקור את ההיסטוריה היהודית לשמה במגמה לבסס גוף ידע מדעי המשרת את צרכי העם היהודי בימינו? האם היו 'כוהני הזיכרון' הלאומי או חוקרים מדעיים ומורים מסורים? השאלות הללו התעוררו בעצמה רבה מאז החל הפולמוס שבין היסטוריונים 'חדשים' ל'ישנים', בין 'ציונים' ל'פוסט ציונים'. ספר זה אינו עוסק בפולמוס אלא מציע מבט רחב לשאלות המעסיקות היום את הדיון האקדמי והציבורי בעניין זה.

במוקד הספר: הֶקשר צמיחתה של ההיסטוריוגרפיה הציונית, מאפייניה של ההיסטוריוגרפיה הציונית ומידת השפעתה על הזיכרון הקיבוצי.