קרל מרקס קרא לחקור את ההיסטוריה החברתית־כלכלית של היהודים, את עסקיהם ופרנסתם, ולא רק את דעותיהם ואמונותיהם. לשיטתו, כך יהיה אפשר לברר כיצד שרדה היהדות את הגלות והרדיפות בלא ארץ ומדינה. רק בראשית המאה העשרים, על רקע עלייתן של תנועות פועלים יהודיות, נענו מרקסיסטים יהודים לקריאתו של מרקס וניגשו לפרש את ההיסטוריה היהודית לאור הגותו. כך נוצר זרם חדש: ההיסטוריוגרפיה היהודית המרקסיסטית.

ההיסטוריונים היהודים המרקסיסטים ניסו לא רק לפרש את העולם אלא לשנותו, אך קולם בסופו של דבר הושתק. הם נרדפו ונרצחו גם בשל היותם יהודים וגם בשל ביקורתם על משטרים מדכאים, והובסו במערכה הפוליטית על עיצוב החברה היהודית. תרומתם לחקר העבר היהודי נותרה עלומה.

בדיו אדומה: פרשנויות מרקסיסטיות של ההיסטוריה היהודית מציג ומנתח לראשונה את הזרם המרקסיסטי בהיסטוריוגרפיה היהודית, דרך הגותם של כעשרים אינטלקטואלים מתנועות אידאולוגיות שונות ויריבות. ההיסטוריונים, רובם חברי תנועות פועלים יהודיות או כלליות, חיו בארבע כנפות תבל וכתבו בשבע שפות שונות. הספר מגולל את סיפורי חייהם, מנתח את המשותף להם ואת הפערים והמחלוקות ביניהם, וממפה את המרחבים החברתיים והרעיוניים שבהם פעלו. לבסוף הוא בוחן את זיקתה של ההיסטוריוגרפיה היהודית המרקסיסטית להתפתחות הלאומיות היהודית.