זאת מחלה חוזרת. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה. 

טליה אפלבאום פלד – פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה, אמא – אולי יותר מכל אמא – מתאשפזת להשתלת מח עצם לחודש בבידוד. בבת אחת היא מופשטת ממעמדה ומתפקידיה, והופכת לחולה אנונימית. את האחריות לילדיה, למטופליה, לתלמידיה – השאירה בחוץ. למחלקה היא לוקחת את הדאגה, הספקות, זיכרונות הילדות והכמיהה לשגרה נורמלית. 

בשעת אפס – ממואר שכתבה כמה שנים אחרי האשפוז ההוא, מגייסת טליה אפלבאום פלד כישרון כתיבה יוצא דופן ורגישות לפרטי הפרטים של השהות בבידוד: דמדומי המציאות של החולה המצויה בין החוץ לפנים, בין ההווה לעבר ובין החיים למוות. שמורה ובה בעת גלויה מאוד, טליה לא מאפשרת לקורא "הצצה" אל המחוזות המפחידים ביותר, אלא הרבה מעבר לזה: היא מזמינה אותו לקריאה מעמיקה ביצירה בשלה ובוגרת – ממואר ואנליזה עצמית – שבמרכזה אשה, החוקרת באומץ לא רק את פחד המוות והמחלה אלא גם סוגיות של נשיות, אימהות, הזדקנות, זוגיות והתמסרות.

טליה אפלבאום פלד היא פסיכולוגית קלינית, שותפה במכון "קבוצת שיח" לפסיכותרפיה התייחסותית, מנחה קבוצות קריאה והדרכה ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב.