קונספירציות.
שחיתויות.
רוצחים סדרתיים.
מאז ומעולם נמשכתי כמו מגנט לנושאים האלה. אימי נהגה להאשים את אבי בסקרנות היתר שלי, ואמרה לו שביום מן הימים הוא יתחרט על כל השטויות שהחדיר לראשי באזהרותיו הבלתי פוסקות.
אדון אף־אחד־לא־מספיק־טוב־לבת־שלי השליט טרור על כל מי שניסה לצאת איתי מאז שהייתי בת חמש־עשרה.
רק בקולג' הצלחתי להשתחרר משליטתו ובפעם הראשונה לצאת עם מי שהתחשק לי.
הייתי בטוחה לחלוטין שהוא ישנא את סלייד ויילדר – כמעט באותה המידה שבה הייתי בטוחה שאני שונאת אותו בעצמי.
אלא שסלייד ריתק אותי. הוא גר בבית רדוף מאירועי עבר מטלטלים, והכלב שלו היה שומר הראש הכי טוב ונאמן שראיתי. השמועות בקמפוס היו שוויילדר מוכר סמים, שהוא טיפוס מסתורי ומסוכן – וזה הסביר לא מעט על ההתנהגות שלו.
אבל זה לא הסביר למה הוא הציל אותי ברגע האימה.
זה לא הסביר למה לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו.
ומה שהתגלה לי בסופו של דבר, היה מסוכן בהרבה מכל שמועה.