אנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים, הוא הקפיד להזכיר לי.

לא את כל הרגעים אנחנו זוכרים, אבל את אלו ששכחנו זוכר תת־המודע שלנו. הם צצים ברגעים הכי לא צפויים. ריחות, טעמים, מנגינות, פגישות אקראיות –  כל אלו יכולים להציף אותם מחדש. 

שמי נטע שמר. חשבתי שהגורל שלי צפוי וידוע, אבל פגישה מקרית זימנה לחיי את הגבר שסלל עבורי דרך למסע מסחרר.

למסע הזה לא יצאתי לבדי. נאלצנו, יחד וכל אחד לחוד, להחליט החלטות שיִיסרו אותנו ועימתו אותנו עם האמת היחידה. בסופו של דבר נותרנו עם רצון שמשך לכיוונים מנוגדים – היאחזות באובדן או דבקות בחיים.

מי ידע שבסופו של המסע נעמוד מול הדבר שהיה שם תמיד, ונצטרך להחליט אם נניח לו לחמוק מאיתנו או שנאחז בו לעולם.