יוני 1957, אחר צהריים לוהט אחד באזור נידח בדרום העמוק של ארצות הברית. חוואי שחור בשם טאקר קאליבן זורה מלח על השדה שלו, יורה בסוס שלו, מעלה באש את ביתו ויוצא צפונה עם אשתו ובנו. העזיבה שלו סוחפת אחריה את הקהילה השחורה כולה, ובזה אחר זה הם מתחילים לעזוב את המדינה במעין יציאת מצרים מודרנית.

העלילה מסופרת דווקא מנקודת מבטם של תושבי העיירה הלבנים, שעומדים משתאים ולא מצליחים להבין מה מתרחש לנגד עיניהם. הם יושבים במקום המפגש הקבוע שלהם על המרפסת של החנווני תוֹמָסוֹן ומנסים לחבר בין סיפורים מהעבר לחדשות המקומיות כדי למצוא פשר לעזיבה ההמונית, שמערערת את ביטחונם. לאן כולם עוזבים? מדוע? ומה יקרה לעיירה ולמדינה ללא האוכלוסייה השחורה?

כשישה עשורים לאחר פרסומו נותר מתופף אחר הישג ספרותי מרהיב ויוצא דופן, אחת מפסגות היצירה שהוליד מאבק הקהילה האפרו-אמריקאית למען זכויות אזרח בארצות הברית. בכתיבה חדה, מדויקת ומלאת יופי הוא מציע צורת הסתכלות רעננה ושונה על מאבקם של החלשים והנדכאים למען כבוד ושוויון.