לוסיה
ביום הולדתי השישה עשר הוענקתי במתנה לסלבטורה בנדטי. מתנת פיוס מאת אבי המובס לאויבינו המושבע. צייתִּי כי לא הייתה לי ברירה, אך נשבעתי לנקום. חמש שנים לאחר מכן, הגיע זמנו של סלבטורה לממש את החוזה ולתבוע אותי לעצמו. ציפיתי למפלצת אך שום דבר לא הכין אותי לגבר שישלוט בחיי. כל חיי למדתי לשנוא אותו אך גיליתי שאש התשוקה חזקה מכול. שום דבר איתו לא היה שחור או לבן. אף אחד מאיתנו לא היה מלאך מושלם או רשע גמור. גם במקומות האפלים ביותר שלו ראיתי אור. גם ברשע שלו ראיתי שמץ של טוב. סלבטורה בנדטי היה מפלצת, אבל הוא היה המפלצת שלי.

סלבטורה
אנחנו ניצחנו והם הפסידו. איזו דרך טובה יותר ללמד אדם לקח מאשר לקחת ממנו את היקר לו מכול? הנסיכה לבית דה־מרקו הייתה שלל מלחמה, שלי לעשות בה ככל העולה על רוחי, בין שזה מצא חן בעיניי ובין שלא. שנאתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה. רציתי להכניע אותה, לשבור את רוחה. הייתי המפלצת שכולם אמרו שאני, הבן של אבא שלי. לא הייתה כל דרך אחרת עבורי, או כך חשבתי.

עד שפגשתי אותה.