"במראה אני רואה אותי. אני נורמלי. סטודנט. נוסע על סקייטבורד, משוגע על ים. אבל אני חלק ממך, אז האם זה אומר שיש לי עוד צד? האם זה אומר שאני מסוגל לעשות את הדברים שאתה עשית? האם זה אומר שאף פעם לא אהיה ממש נורמלי?"

לילד היו שאלות.
לא האשמתי אותו.
הוא שמע עד כה רק צד אחד, וזה לא היה הצד שלי.

"למה שנאת את אימא שלי?"

זה היה סיפור ששווה לספר אותו, אבל כדי לעשות זאת הייתי חייב להתחיל מההתחלה, מהזמנים שבהם התחלתי בהרג ובעינויים, מהזמנים שבהם הייתי באמת ובתמים מאושר. בימים שזיכו אותי בכינוי שלי, מפלצת.