אָבִי קָטָן וַאֲנִי גָּדוֹל,
יָדוֹ בְּיָדִי, אֲנִי מוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל מוֹתוֹ,
הוּא בּוֹכֶה, הוּא פּוֹחֵד, הוּא רוֹצֶה לְאָבִיו,
וַאֲנִי אָבִיו, בְּנוֹ, מוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל מוֹתוֹ.

לא קל לפרסם ספר שירה ראשון כשאתה בן של אושיית תרבות מהוללת. לא קל לכתוב שירים על אב ובן כשאביך הוא חנוך לוין. איך אפשר לקרוא את שירתו של אהרון בלי לזכור את חנוך, אותו "אַבָּא שֶׁהֻנְצַח עַד כְּלוֹת, / שֶׁנִּשְׁחַק עַד דַּק וְנַעֲשָׂה פְּלָקָט, אֲבַקַבָּא"? 
"הָרִקּוּד הַזֶּה, / לְפִיתַת הַחֶנֶק הַזּוֹ / שֶׁל אָב לִבְנוֹ" – זה הרגע שנותן לשירת אהרון לוין את הדהודה ואת מקצביה, רגע ההתאחדות האלימה, הנכספת עם האב. אותו אב שלקח לבנו את היד ועשה בו "מעשה אב", כהגדרתו של המשורר. "לָקַחְתָּ לִי יַלְדוּת / וְעָשִׂיתָ לִי מָוֶת", הוא מתריס כלפי הנמען הלא-שומע, ומכאן ואילך הוא יכול להיעשות הוא-עצמו: "הוּא חֲנוֹךְ אָב וַאֲנִי אַהֲרֹן בֵּן. / וַאֲנִי אַהֲרֹן אָב" – הבן נעשה לאב בעצמו, לאבי-מילותיו, לאבי-עצמו. הבן נעשה למשורר. 
הלך על אהרון הוא ספר שירה עתיר כאב ויופי, אך גם מלא סרקזם דק וחסד והומור. יש בו שירי תשוקה ושירים ארס-פואטיים, שירי גולה ושירי בדידות, וגם שירי מחווה נהדרים לאהרון שבתאי ולאבות ישורון. אנחנו פוסעים בו עם המשורר צעד צעד, נסערים יחד אתו כאשר הוא מתוודע לחולשתן ההכרחית של המלים ("אֵיפֹה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אַהֲרֹן – / שָׁם הוּא אֵינֶנּוּ"), ונכספים יחד אתו להגיע "עַד הַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ יֵעָשֶׂה אַהֲרֹן / לְאַהֲרֹן, וְיִהְיֶה סוֹף כָּל סוֹף אַהֲרֹן / שֶׁבְּאַהֲרֹן".