"יידיש היא שפת האם שלי, ואמא אף פעם לא מתה". כך הצהיר הסופר היהודי האמריקאי יצחק בשביס־זינגר, בנאום שנשא בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת 1978. בשביס־זינגר התעקש להמשיך את זכר אמו כחלק משמעותי משם המשפחה שלו, שמופיע בכותרת של מרבית יצירותיו.

גיבור הסיפור מכתב קטן לאמא אינו מסוגל לשיר את השלאגר שכולם מזמזמים סביבו, כי המילים החוזרות בפזמון — "אל תאחר לכתוב מכתב קטן לאמא" — מזכירות לו שלא כתב מילה לאמו מאז שעזב את ביתו במזרח אירופה והשאיר אותה מאחור. הוא יודע ש"צריך להיות משוגע או רוצח כדי לנטוש אמא אלמנה ולא לכתוב לה אפילו מילה".

ספר זה כולל שני סיפורים קצרים ממיטב יצירתו של בשביס־זינגר. שניהם פורסמו בניו יורק, בשנות השישים של המאה העשרים. מכתב קטן לאמא מעולם לא תורגם לעברית עד כה וזוהי לו הופעת בכורה.

כל אחד מסיפורים אלה מציג אופן התמודדות משלו עם בעיות שמלוות אנשים שהיגרו ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, אלה שהתנתקו משורשיהם ונאלצו לברר כל חייהם את משמעותם של יחסים בין־דוריים. בצד שני הסיפורים הנוגעים ללב מובאים שני שירים, שצומחים מתוך אותן שאלות. נדמה שגם כמאה שנים לאחר שנכתבו בשפה שכמו נידונה למות, ימצאו בהם קוראות וקוראי העברית בת־זמננו את עצמן.

את מלאכת התרגום וחשיפת הסיפור שנשכח ביצעה באהבה ד"ר בלהה רובינשטיין, כלת פרס המצוינות בתרגום ספרותי של משרד התרבות ופרס מפעל חיים של הרשות הלאומית לתרבות היידיש