מזי כהן מלמד היא משוררת חיה וסנסואלית מאוד. יש לה שירים קיומיים ושירים נשיים, שירי זוגיות ושירי אימהוּת יפהפיים. פעמים היא כותבת שירים קטנים בפרוזה, אשר אבי אבות הז’אנר הזה הוא כמובן שארל בודלר, כי היא חשה שהצורה השירית המוגדרת, העבודה ביחידת השורה והבית, מצירה מדַי את אופן המבע שלה, גם אם השירים חופשיים מחרוז וממשקל סדור. שירי האם המוליכה את בנה אל פני המלחמה, הם כל כך מדויקים, אותנטיים, מינימליסטיים, יפים בחרדתם ומעוררי הזדהות: ”כשנער הולך למלחמה 

הוא הולך והולך והולך 

ואינך יודע כמה הולך וכמה עובֵר 

ואינךָ יודע

ואינךָ. 

אולי הולך גוי גדול 

ועובר מן העולם

הֶבֶל” (כשנער הולך).

כהן מלמד לא רק שלא איבדה את זה, כשם הספר, אלא שנראה כי עיבדה את זה, כלומר חידדה את הכלים והפכה משוררת מדויקת עוד יותר מאשר בספר הביכורים המרשים שלה ”תקתוק המטרונים” (עמדה, 2013). הכמיהה לחופש אישי טוטאלי העולה מתוך השירים הללו מסמנת פמיניזם העומד חזק באמצע הדברים, במרכז הלב המשפחתי.