שנכתב ב-1861, לאחר שג´ייקובס הצליחה לברוח צפונה. ממספר מוגבל של עובדי כפיה, שחורים ולבנים, שהובאו לווירג´יניה ב-1607, גדל מוסד העברות והתפתח. החל מ-1654 מותר היה להפוך אדם לעבד למשך כל חייו במרבית ארצות הברית. עד המאה ה-18 כבר נקבעו תקדימים משפטיים לפיהם העבדים יהיו ממוצא אפריקאי ולעתים ממוצא אינדיאני. החלק הנורא בעבדות האמריקנית, לפי ג´ייקובס, הוא שאדונים לבנים, בעלי משפחה ועמדה בקהילה, היו מכניסים להריון שפחות שחורות ואת הילדים שלהם איתן מוכרים אחר כך כעבדים.
לינדה ברנט, כפי שהיא קוראת לעצמה בספר, היתה רכושו של ´הדוקטור פלינט´, שלא הסכים לכמור אותה כדי לאפשר לה להינשא לבחיר ליבה, אדם שחור בן-חורין. הדוקטור היה נחוש לשמור אותה עבור עצמו ואף בנה לה בית קטן, במקום שקט, מחוץ לעיר.
בגיל חמש-עשרה ג´ייקובס עושה בחירה אסטרטגית. היא מחליטה שהדרך היחידה להתחמק מהדוקטור, היא להיכנס להריון מאדון לבן אחר, עליו היא יכולה לסמוך שלא ימכור את ילדיהם.
בספרה מנסה ג´ייקובס לשכנע את קהל היעד שלה, הקוראים הלבנים מהצפון, ש"אין לשפוט שפחה לפי אותן אמות מידה בהן משתמשים כדי לשפוט אחרים", שהבחירות שהיו פתוחות בפניה כשפחה הן מאוד שונות משלהם.
כדי להעביר את המסר הפוליטי שלה ג´ייקובס השתמשה עבור ספרה במודל של הרומן הסנטימנטאלי, שהיה פופולארי בקרב הקוראות הלבנות. זהו תיעוד היסטורי-סנסציוני של המסע הפרטי של הכותבת, כשלהבדיל מרומנים אחרים מהסוג הזה הסיפור של ג´ייקובס מסתיים בחופש, לא בנישואין.