"הייתי די שמחה בחלקי. השקעתי זמן ואנרגיה ברכישת מיומנויות וביצירה של אישיות שדעתי נוחה ממנה: למדתי משפטים ויהדות, פיתחתי קריירה עצמאית ופורייה בעריכה של ספרי עיון, שיחקתי וביימתי בתיאטרון חובבים ברחובות, רקדתי, שרתי, הייתי פעילה בבית הכנסת, פה ושם הרציתי, פה ושם התנדבתי – ומה אני עכשיו, בלי כל אלה? מה הם הדברים שאבדו – יכולות פיזיות? קליפות אישיות? שכבות של דימוי עצמי?"

מיכאלה קלי מתבוננת בחיים ובמוות, באהבה ובמחלה שהתגלתה באיחור – ותוהה עד כמה להאמין למציאות כפי שהיא נגלית לעיניה וכפי שמקובל לפרשה. במבט סקרני ואנליטי, נוקב ואפילו הומוריסטי, היא בוחנת את אחריותה לבחירותיה ולגורלה, דנה בכאב ובפחד, בתלות וברחמים, בממסד הרפואי וברופאים, ואגב כך מערערת על תפיסות מקובלות וחופרת מתחת למילים ולמשמעויותיהן.
"יש לי הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה, ודאי שיותר סימני שאלה מנקודות... נדמה לי שכך הייתי תמיד, נושאת על גופי סימן שאלה גדול, כמו אותה ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות".

זה לא עוד ספר על התמודדות עם סרטן.
מיכאלה קלי, 50, ילידת רחובות וגרה בה. עורכת ספרי עיון לפרנסתה ועוסקת בתיאטרון להנאתה.