מגדלת: דניאלה לונדון דקל".חמודי", טור הקומיקס הפופולארי
של דניאלה לונדון דקל בעיתון "העיר", נולד מתוך הצורך
של המחברת- אם טרייה ומבוהלת- להבין את מצבה. חמודי,
גיבור הטור, הוא ילד, אבל לא ילד מסוים ולא ילד מיוחד.
דמותו עוצבה כניסיון לדלות ולאפיין את המכנה המשותף של
כל הילדים באשר הם. בקו פשוט וחסכוני, בדיאלוגים מדויקים,
באירוניה ובאהבה, משרטטת המחברת, בתשעה ריבועים של שחור
לבן, תמונות הלקוחות מחיי היומיום של כל ילד הגדל תחת
כנפיה של אם מודרנית טיפוסית) זו שקראה ספר או שניים בנושא
חינוך ומתייחסת לתפקידה ביראת קודש מהולה בפאניקה.( היא
מאיירת, קריקטוריסטית וכותבת. לצד" חמודי" המתפרסם ב"העיר"
היא מפרסמת מידי שבוע את ה"מילון המשפחתי החסר" במוסף"
הארץ" ונמנית עם צוות הקריקטוריסטים הפוליטיים של העיתון.
ספר הילדים שכתבה ואיירה" דב מצב רוח טוב", זכה בפרס סטימצקי
לספר ביכורים.


ביקורת שפורסמה במוסף הארץ ב28.3.2002

מי אמא של ילד!? מי שמכיר ומוקיר את" חמודי",
גיבור טור הקומיקס הוותיק של דניאלה לונדון-דקל ) המתפרסם
במקומוני רשת שוקן( לא זקוק להסברים והמלצות. מי שאין
לו מושג במה מדובר יידרש אל הדוגמה הבאה: על אסלה יושב
פעוט. "כשתגמור, חמודי", קוראת אמו מהמטבח, עם קפה וסיגריה,
" תקרא לאמא שתבוא לנגב לך, טוב"? " טוב", עונה הפעוט,
מבטו סקרני בין רגליו. "גמרת"? חוקרת אמו. "כן", קורא
הפעוט והגוש הכהה באסלה מאשר. רגע אחר-כך הפעוט צועד
במרץ אל אמו- אגב זריעת נתיבו בנקניקי צואה- וכבר הוא
במטבח על ידה, תובע: "את יכולה לבוא לנגב לי"? לו הייתי
נתקלת בקומיקס הזה לפני כמה שנים הייתי מעקמת את אפי באנינות
ברונובסקית- מה פה מבדח? משחקי פיפי-קקה... אמש, כשהבטתי
בו בחברת שני ילדים בני חמש- שניהם, כמוני, גרופים ותיקים
של" חמודי" - בקעו ממני) וגם מהם( נחרות צחוק. אני משערת
כי קוראים נטולי-ילדים יראו בכך עדות מובהקת להשפעתם
המדרדרת של ילדים על ההומור של הוריהם; אכן, בדוגמה זו
מגולמת הנחת היסוד: זר לא יבין זאת- כדי להישבות בקסמו
של " חמודי" יש להימנות עם נמעניו, כדי להעריך את גאונותו
של הקומיקס הזה, המצליח באמצעים כה מינימליסטיים לזקק
חוויות הורות טריוויאליות, יש לחיות את אותן חוויות,
במלים אחרות- חלק ניכר מהקסם נשען על היקסמות עצמית.
דומה שהיקסמות ראשונית זו היא אמנם תנאי הכרחי ל"התחברות"
מיידית אל עולמם של חמודי ואמו, וכמעט בלתי אפשרי להפריד
את העונג שבזיהוי הפרטי באוניוורסלי- בזיהוי ה"חמודי"
שלך בדמות המאוירת ועוד יותר מזה בזיהוי עצמך, הסמרטוט
ההורי- משאר המרכיבים המקנים למיניאטורות המופתיות הללו
את איכותן; עם זאת, חילוץ האישי מן האוניוורסלי מתאפשר
רק בזכות מעשה האמנות. לראיה, הפער בין האפקט של הקומיקס
לזה של תצלומי" ילדים חמודים" במגזיני הורות, תצלומים
שעשויים אמנם לעורר במתבונן צקצוק לשון מתפעל בנוסח"
איזה מותק! כל-כך מזכיר את יוסיניו שלי"! אך שום מחשבות
מעבר להן, מסוג המחשבות העמוקות שמעורר, למשל, הטור"
אמא של במבי" שבו עושה האם הכל על מנת להתחמק משאלת-תם
של בנה: " מה קרה לאמא של במבי",? טור הנוגע בשאלת המוות
ובניסיון ההורי לגונן על הילד מעובדת חיים מרה זו באמצעות
הכחשתה") שום דבר, מה קרה לה("? או הדחקתה הזמנית") אולי
בא לך שוקולד" ",?תיכף האביב בא ובכלל יהיה שמח- ("!
שאלה שרוברטו בניני הקדיש לה סרט שלם. חלק מן הטורים
אכן נוגעים בשאלות" גדולות" כמו: מהי חברות? האם תוקפנות
היא טבע או תולדת חינוך? עד כמה ילדים הם שלוחה של האני
שלנו? אך רובם משקפים" רגעים קטנים", שכיחים עד כדי שכחה,
שעצם העמדתם כמושאי התבוננות מחממת-לב. הצטברותם של רגעים
אלה- וכינוסם בספר- מביאה בסופו של דבר להיכרות אינטימית
עם חמודי ואמו. יש לומר, דפוס יחסי האם והבן אינו משתנה-
כשם ש"חמודי" אינו גדל, ואולי נענה בכך למשאלת ה"אל
תגדל" שכל הורה חוטא בה מדי פעם ביחס לילדו) שלא נחוצה
יותר מקריזה קטנה של הילד, או לילה-בלי-שינה כדי להמירה
ב"מתי כבר תגדל.(" אמו של חמודי, הורה כל-מודרני טיפוסי-
לכן גם אבות יוכלו להזדהות עמה - דבקה בעקרונות החינוכיים
שגיבשה לה ב"רוח זמננו" השואפת ליישב בין כבוד לילד ורצונותיו
לסמכות ההורית; מה שכל-כך מענג ב"חמודי" אינו רק החשיפה
החוזרת של ההתנגשות המתמדת בין הרצון לרצות את הילד לצורך
להפגין סמכות, אלא הרמיסה השבה ונשנית של הסמכות ההורית
ברגלו הזעירה של חמודי. עיקרון זה, המופיע ברוב הטורים,
הופך כל אחד מהם לווריאציה מעודנת של סיפור דוד וגולית,
דבר המסביר גם את התלהבותם של ילדים מיצירה שמראש כוונה
למבוגרים, ובדיעבד הופכת ליצירה אמביוולנטית שמאפשרת שתי
קריאות שונות, של ילדים ושל הורים. אך בעוד מוקד ההנאה
של הילד מצוי בניצחונו של החלש על החזק, מוקד ההנאה של
המבוגר מורכב מיכולתו לגלות אמפתיה בו-זמנית לילד ולאם
ולזהות את שניהם כ"חלשים", אך גם מזיהוי העמדה האירונית
של האם וממודעותה לחולשותיה- בשתיהן מובלע כוחה. אחרי
כל הניסיון המילולי הזה לנתח את סוד הקסם- הלא-בורגני-
של חמודי, ראוי לומר שספק אם" חמודי" היה זוכה להצלחה
שכזאת אלמלא סוגנן לתפארת, מכלום-קווים, אלמלא אינסוף
ההבעות שעברו בפרצופו השדוני, אלמלא הנפחיות והתנועה
של גופיפו, שמתחשק פשוט לתלוש מן הנייר ולגפף, ולנשק ולזעוק:
נכון שהוא חמוד!