בַּרְוָז קָם בַּבֹּקֶר לְיוֹם חָדָשׁ, לִדְבָרִים נִפְלָאִים שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת עִם דֹּב הַשָׁכֵן שֶׁלּוֹ. אֲבָל לְמַרְבֵּה הָאַכְזָבָה, דֹּב לֹא בַּבַּיִת. הוּא יָצָא לָדוּג לְבַדּוֹ. בַּרְוָז לֹא יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת: לִקְרֹא? לְבַשֵּׁל? לִרְאוֹת סֶרֶט? אֲבָל שׁוּם דָּבָר לֹא מְעַנְיֵן בְּלִי דֹּב. לְבַסּוֹף הוּא יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ אֶת דֹּב. דֹּב, שֶׁכָּל כָּךְ רָצָה לִהְיוֹת לְבַד בְּשֶׁקֶט, לֹא הִצְלִיחַ לָדוּג בְּלִי בַּרְוָז, וְכָל כָּךְ שָׂמַח כְּשֶׁבַּרְוָז הִגִּיעַ!