בחוץ הוא נראה כמו כל הבתים באזור הפיתוח. או כמעט. יש בו ארבעה חדרים: החדר שלה, החדר של אחיה הקטן ז’יל, החדר של ההורים, והמרתף עם החיות המפוחלצות. היחסים בין ההורים קשים, ואת האווירה הכבדה שבבית מצליחים הילדים להפיג האחד בחברת השנייה, בטיולים, משחקים ואכילת גלידה. הכול עד ליום אחד שבו הם עדים לתאונה. מאותו רגע ז’יל הקטן חדל לצחוק, והיא, על עשר שנותיה, רוצה בכל מאודה להסיט ממסלולם את החיים הנוכחיים, שנדמים לה כמו טיוטה של החיים האחרים, האמיתיים. היא משנסת מותניים, מגייסת את כל כישוריה היצירתיים וצוללת עמוק לתוך נבכי הקיום מתוך תקווה שיום אחד, הלוואי, הכול יסתדר.