ישראל כבר לא צעירה, ועוד לא בדיוק מבוגרת. היא בגיל שבו זיכרונות אישיים הופכים להיסטוריה. מי שלחם לצידו של טרומפלדור כבר לא איתנו, וכך גם מי שהכיר את מרדכי אנילביץ׳, ומי שנכנס למחתרת עם ״יאיר״, ומי ששלח את כ״ג יורדי הסירה. הגענו לגיל שבו כל דור כותב מחדש, במבט לאחור, את הסיפור המכונן של תרבותו. דור חדש מתבקש לפענח את ההחלטות והדילמות מתקופתם של בן גוריון ושל ז׳בוטינסקי, של בגין ושל יצחק שדה. דור חדש לומד את הסיפור שלו בדרך שלו.
ואיזה סיפור!
זה סיפור על יהודים ״נחושים וחמושים״, כפי שהעיד קצין פולני על מורדי גטו ורשה. 
זה סיפור על חולמים שתוהים ״לאן הולכים חיי?״, כפי שכתבה חנה סנש. 
זה סיפור על צעירים ש״מהם נדרש הקורבן העליון״, כפי שנכתב על הרוגי שיירת הל״ה.
זה סיפור על הורים היודעים ש״בזמננו צריך להתגבר על הכל״, כפי שכתבה לוחמת בקיבוץ ניצנים. 
זה הסיפור שלנו, שעופר אדרת דגם מתוכו שבעה פרקים. שבע פרשות מוכרות מאוד, שהוא מציג לנו מחדש, בדרכו המיוחדת. 
והוא עושה זאת בנינוחות של מי שהגיבורים הללו הם כאילו מכריו הוותיקים, והוא עושה זאת בעדינות של כלים שבירים שצריך לנער מהם אבק. והוא שואל שאלות קשות, בלי התרסה או כעס. והוא נותן תשובות מורכבות על מה שמניע בני אדם לפעולות יוצאות דופן ברגעים יוצאי דופן. הוא עושה את מה שצריך לעשות מי שרוצה להבין את האגדות שלו, את הגיבורים שלו, כל כך רחוקים, כל כך אנושיים. 

עופר אדרת הוא כתב עיתון הארץ לענייני היסטוריה. הוא מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לילד. אדרת מתמחה בסיקור פרשות היסטוריות בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל, ובין השאר חשף את פרשת העזבון האבוד של הסופר פרנץ קפקא