לאון בלום , נושא דברו של הסוציאליזם ותלמידו של ז'אן ז'ורס, הגיע מאוחר אל הפוליטיקה. בראשית דרכו היה מבקר הספרות הבולט ביותר של זמנו, אך קודם כול איש הרוח ורק אחר כך איש הציבור והמעשה. הוא אהב את סטנדל, את הקרדינל של רץ, את מישלה, אך גם את אנדרה ז'יד ואת מרסל פרוסט, והעריץ את שייקספיר, את טולסטוי ואת גיתה, שיצירותיהם שכנו למראשות מיטתו עד ערב מותו.



שלוש פעמים בא לאון בלום בברית הנישואים – כל חייו נזקק לקרבתה של אישה – ואישיותה של כל אחת מרעיותיו הולמת את הבחירה בדרך שעשה באותה תקופה, ומגלמת את הבחירה הזאת באופן מושלם: ליז, שהשתלבה בפריז הספרותית של 1900; תרז, הסוציאליסטית הלוחמנית, ולבסוף ז'אן, בת הלוויה לימים הקשים.



שנים ארוכות של שירות במשרות הציבוריות הגבוהות ביותר במדינה, הקשיים שליוו את "החזית העממית", האנטישמיות שנולדה תמיד מחדש; ההגליה והמוות הנורא לעתים של אהובי נפשו – כל אלה לא פגמו באופטימיות העמוקה ויוצאת הדופן שלו. בבוכנוולד, לשם נשלח על ידי הגרמנים ב-1943, הוא רשם עדות שלא ראתה אור עד היום: "לא רק שלא נדבקתי ברעיונות של מעשי נקם, לא רק שלא התכחשתי לאף אחד מעקרונותי משכבר, אלא להפך – דבקתי בהם בביטחון שלם יותר ובאמונה לוהטת יותר מאשר אי-פעם. דבקתי בהם לא למרות אלא בגלל היותי צרפתי, סוציאליסט ויהודי. התנאים לשלום אמת הם תמיד אותם תנאים, כשם שהתנאים לצדק סוציאלי הם תמיד אותם תנאי. אין הם נתונים לחסדיהן של צרותינו הלאומיות או האישיות."



פרופסור אילן גריילסאמר הוא החוקר הראשון שעבד על המסמכים האישיים של לאון בלום, שנלקחו בשנת 1940 בידי הגרמנים והתגלו לאחרונה במוסקבה. הוא מתגורר בירושלים ומלמד מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. תחום התמחותו הוא ההיסטוריה המודרנית והחיים הפוליטיים של צרפת.