סאראמאנו, גדול סופרי פורטוגל ומגדולי הסופרים באירופה, כבר אינו זקוק להמלצות עבור הקורא הישראלי. דברי-ימי מינזר שלו, רפסודת האבן והבשורה על-פי ישו, הם רבי-מכר איכותיים מובילים בארץ. סגנונו הייחודי של סאראמאגו, הדמיון המבריק שלו, המערער את הגבולות בין הפנטאסטי לבין הפירוט הריאליסטי, התיאורים האירוניים, ההגות ההומוריסטית החריפה, ויכולתו הגדולה להגיש אירועים נוגעים ללב, עוררו את התלהבות הקוראים המצפים לכל תרגום חדש שלו.
המשורר והרופא ריקארדו ריש חוזר לליסבון בשלהי 1935, לאחר גלות ממושכת בברזיל, חודש לאחר מות ידידו, המשורר הפורטוגזי פרנאנדו פסואה, מגדולי המשוררים של המאה ה20-. במשך 8 חדשים הוא מנסה להתחיל חיים חדשים בפורטוגל, ממקום שהפסיק ריקארדו ריש של העבר, אדם עם אותו שם ואותם פנים, אבל האומנם אותו אדם?
חלק ניכר מזמנו מעסיקות אותו שתי נשים, שמול כל אחת מהן הוא חי חיים כמו, נפרדים, האחת, חדרנית בבית המלא שהוא משתכן בו, נכנסת למיטתו ותהיה אמו של הילד שיוולד לאחר מותו; שמה לידיה - ואשה פשוטה וישרת-רגש זו היא התגלמות ארצית מנוגדת של לידיה המומצאת, אליה היה פונה בשיריו. האחרת, מארסנדה, היא צעירה משכילה ומיוסרת, עם שיתוק לא מוסבר בידה השמאלית. האם הוא מאוהב בה, חושק בה, או שמא הוא רק "המקום" שממנו פועלות המלים והמחוות של האוהב?
מזמן לזמן מופיעה הזיית-הרפאים של פסואה המת, הצעיר ממנו בשנה, באורח גשמי מאוד. עמו מתנהלות שיחות מרתקות על המוות ועל הזהות האנושית. עדיין וותרו לפסואה 8 חודשים להשלמת תשעת החודשים של היותו בעולם (במקביל לתשעת חודשי ההריון); ובכלל, אדם מתחיל מן האין, ובמותו הוא מתפזר בלי תודעה, אבל קיים בזיכרון ובכל מעשיו ודבריו שמוסיפים לחיות. כך הוא אם האני אינו הגוף אלא כל היתר.
כדמות "היסטורית" ריש הוא אחד המרכזיים בין המשוררים שהמציא פסואה, העניק להם סגנון ייחודי וחיים עצמאיים משלהם, וכתב שירים נפלאים תחת שמם. בהמשך לכוונתו של פסואה, מופקע כאן ריש מרשותו (הוא בא לליסבון לאחר מותו). דוקא פסואה הוא ברומאן מעין הזיה של ריש, הבדוי הופך לבודה, ושני אלה הופכים להיות בעצם המצאה של סאראמאגו, שיש לו הופעת-אורח אקראית ברומאן כנער בן 13, ושריש מדמיין את מעשיו.
כך הופך הרומאן לקריאת תיגר על התפיסה האחדותית, הפשוטה, של הזהות האנושית ריש חי חיים מרובים, אינספור חיים בו. האורח במלון, הרופא, המשורר, מאהבן של שתי הנשים, הזר שהבולשת עוקבת אחריו ומנסה לטוות לו סיפור זהות, האיש שהשכנות הרכלניות מספרות את "סיפורו", וכו. רק באינסוף הכל נפגש ומתלכד. המלים והסטריאוטיפים משתמשים בו, שמו הוא זהות ריקה, והוא סיפור שמשתנה לפי העיניים הרואות, ושממילא אינו שלם (תמיד צפוי עתיד, גם לאחר המוות, והעבר הוא של מישהו אחר, עם אותו שם).
שנת 1936 של הרומאן, שנה הרת אירועים באירופה המתעננת, היא רקע נאות לחקירת זהות כפויה, מוכתבת, טוטליטארית, זו של פסיכולוגית ההמונים הלאומנית, שבה הפרט הופך לא כלום בתוך נהר האדם. זהו הצד האחר של אותה מטבע, כי כל מלה אחת, מוכתבת, שתסכם את האדם, היא עריצות.