השכול, בדרכו, יוצר חיבור והבנה בין אלה שחווים אותו – חיבור שאינו מבוטא במילים. ההבנה מתקיימת מתוך הידיעה שהזולת אף הוא איבד את היקר מכל. החיים הקודמים עוברים תהפוכות עם היוודע דבר האסון, ומאז ההורים השכולים נושאים איתם כובד תמידי, כעין כיסוי שלא ניתן לפשוט אותו, גם אם נרצה, והוא דבוק לגופנו בכל רגע ורגע. אין צורך לדבר או לנסות להבהיר; וכשבכל זאת מדברים על האובדן – הצד השני מבין היטב, באופן שמי שלא חווה את האובדן אינו מבין.
הספר הזה, שהינו אוטוביוגרפיה של חצי חיים, נכתב כשני טקסטים נפרדים על ידי שני הורים שכולים – איריס אימו של נמרוד, ויוסי אביו של אסף. הסיפורים השונים שולבו לסיפור אחד, שאנו רואים בו את סיפורה של הישראליות של שנות האלפיים.
בשנים אלו, בעקבות אירוע ההתנתקות מגוש קטיף, הפכו אזורי הדרום והמרכז של מדינת ישראל לנתונים תחת איום רקטות, טילים ומנהרות. בצפון, מלחמת לבנון השנייה הייתה ל"קו פרשת המים" שלאחריה ישראל, ויישובי הצפון בעיקר, הושמו תחת איום רקטות וטילים, וניסיון שסוכל ליצור מנהרות שיאפשרו חדירה אל תוך ישראל. העורף הפך לחזית וכל אזרח ישראלי הפך למטרה לגיטימית.
אנו, יוסי ואיריס, השונים מאוד בתפיסת עולמנו ובדרך הפעולה הנגזרת ממנה, בחרנו לפעול בדרכים שונות מול המציאות המאיימת שהתרגשה עלינו. יוסי הוא איש ימין, חבר בפורום המשפחות השכולות "בוחרים בחיים", שפועל להגברת ההרתעה מול מחבלים פוטנציאליים; ואיריס היא אשת שמאל, חברה בפורום המשפחות הישראלי-פלסטיני. על אף שההבדלים בינינו נוגעים לפצעים העמוקים ביותר בחיינו, היינו ונשארנו חברים טובים שמכבדים אחד את השני, עם ולמרות הכיוונים המנוגדים שבהם הלכנו. על זה הסיפור שלנו.
היה זה יוסי שהעלה את הרעיון לכתיבת הספר. היו בינינו הסכמות מיידיות שלא היה צורך אפילו לדבר עליהן, כמו זו שהספר יספר על חיינו מאז שנפל עלינו אסוננו. החיים שהיו קודם היו יומיומיים ובנאליים, שבהם שחוק ושעשועים במידה, צער ועצב במידה; לא משהו לכתוב עליו. הסיפור שלנו מתחיל, במידה רבה, ביום שהסיפור של ילדינו הסתיים.
במדינת ישראל עמוסת השכול ורוויית ההנצחה, יש לפעמים תחושה שהשכול נמצא בכל פינה ומקהה את החושים. רצינו לספר סיפור אחר, והבנו שהניסיון ליצור סיפור חד־צדדי על שכול לא יכול לקיים את עצמו. תמיד אפשר לספר את הסיפור הפרטי ולתאר כיצד הוא השפיע על האידיאולוגיה והחזון שלנו; אך הספר הזה נולד מתוך הבנה שיש ישראליות שונה, והשוני בינינו – האזרחים, ההורים השכולים – יוצר תמונה חדשה וייחודית.