באחד במאי 1915, עם כניסת מלחמת העולם הראשונה לחודשה העשירי, הפליגה ספינת הנוסעים היוקרתית לוסיטניה מניו יורק אל ליברפול, עם מספר שיא של ילדים ותינוקות על סיפונה. אף שבמשך חודשים ארוכים השליטו צוללות גרמניות טרור בצפון האוקיינוס האטלנטי, ואף שגרמניה הכריזה על הים סביב בריטניה כעל אזור לחימה, רוב הנוסעים היו שאננים. הם בטחו בלוסיטניה, שהיתה המהירה ביותר מבין הספינות שנמצאו אז בשירות, ובקברניטה המנוסה, ויליאם תומאס טרנר, שמצדו נתן אמון בכללי הלחימה הג'נטלמניים שבמשך מאה שנים קבעו כי פגיעה בספינות אזרחיות היא "דבר שלא יעלה על הדעת".
אלא שגרמניה היתה נחושה לשנות את כללי המשחק, וקברניט הצוללת 20-U וולטר שוויגר שמח לפעול בשירות ארצו. כאשר U-20 ולוסיטניה עשו את דרכן לעבר ליברפול, חבירה מקרית של כמה גורמים – עיכובים בשעת היציאה להפלגה, אילוצים להקטנת המהירות, תנאי מזג האוויר וסוד שהיה סודי מדי – יצרה לא רק את אחד האסונות הימיים הגדולים בהיסטוריה, אלא גם נקודת מפנה גורלית בעמדה הנייטרלית שנקטה ארה"ב ביחס למלחמת העולם הראשונה.