סֶאם
אני מתבונן. אני עוקב. אני צד.
למדתי לתכנן מהלכים, קבעתי לעצמי חוקים ואני נמנע מסיכונים מיותרים. אני חומק מהחוק כבר שנים, אך ברגע שבו ראיתי אותה – הכול השתנה.
כמו שהגרביטציה מעגנת אותך אל הקרקע, כך אני לא מסוגל להתרחק ממנה, לשמור אותה בטוחה מפניי. הכללים שהכתבתי לעצמי מיטשטשים כשאני מפר את החוק החמור מכולם ולוקח אותה איתי.
וֶסְפֶר
למדתי שהדמיון תעתע לא פעם גם באנשים כמוני, שיכולת זו לא מפותחת אצלם. אבל לאחרונה התעוררה בי תחושה טורדנית שאני תחת מעקב.
שמרתי על שתיקה כדי שלא יחשבו שאני סתם פרנואידית לחוצה, משום שאחריות רובצת על כתפיי ולא מעט אנשים סומכים עליי שאישאר יציבה.
עיני הקרח האלה, הכחול הבהיר העז עם הכתמים הזהובים, לא באמת מתבוננות בי, נכון?
הנטל המכביד, העול שנכפה עליי לטפל באחרים, שחקו אותי. בלילות אני חולמת להילקח מכאן, להיות שייכת למישהו שיתלוש אותי באחת מחיי המתישים. אך אלה רק פנטזיות חבויות שבהן אני מתביישת והן לא אמורות להתגשם לכדי מציאות.
אבל צריך להיזהר ממה שמבקשים. בלילה אחד חיי הפכו לחלום בלהות וכעת אני מתקיימת למען מטרה אחת – לשרוד.
אזהרת טריגר? אם אתם זקוקים לאזהרה כזו, הספר הזה לא בשבילכם.