זהו סיפורה האמיתי של אסתר עיני, אשת נווט חיל האוויר מנחם עיני שנפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה והיה שבוי במשך ארבעים חודשים. בשילוב עם מכתבים אותנטיים של מנחם מהשבי, אסתר מספרת את סיפורן של הנשים שנשאו בנטל ובדאגה כשבעליהן היו בשבי. בכנות רבה היא מספרת על ההתמודדות היומיומית המורכבת שלה כאם לבנותיה, כאישה צעירה וכבת זוג מרחוק לבעלה שבשבי. היא מתארת את העליות והמורדות, את האפלה והתקווה, ואת הצורך לקחת אחריות על החיים בתוך חוסר הוודאות של השנים הללו.

אסתר עיני מציגה את הקונפליקטים הפנימיים שלה – האם מותר לי ליהנות כשבעלי בשבי – את רגשי האשמה שמלווים אותה, את הכוחות והאכזבות מקשר המכתבים עם בעלה אשר היוו עבורה "סם החיים" לאורך השנים, ואת הצורך והפחד להיות עצמאית מול הרצון לחכות לבעלה הדומיננטי.

לאורך כל הספר נשזר הקשר ביניהם דרך חליפת המכתבים שמטלטלת את מערכת היחסים שלהם ממש עד השחרור מן השבי. אך סיפור השבי לא מסתיים עם שובו של מנחם, שכן אז מתחיל פרק נוסף: ההתמודדות עם תוצאות השבי על כל רבדי החיים, התמודדות שמצריכה לימוד מחדש של היכולת לדבר ולגשר על הפערים הגדולים שנוצרו.