שיריה של חני אבנית וקטעי הפרוזה שלה ושל אחרים בספר צל ריקוד אחרון שוזרים התמודדות של המטפלים בבני משפחתם הלוקים בדמנציה, ונותנים ביטוי לתקופה מתמשכת ומיוסרת, לעיתים נקודתית, שמַרְאָה כי המחלה האיומה הולכת ומחריפה ומדרדרת את מוחו של מי שפעם היה אדם ועתה הוא שוקע בתהום האבדון.
מבעד לטקסטים נחשף הקורא לחוויה ויזואלית עזה, כאילו הוא עצמו נוכח ומלווה את החולה הדמנטי, ואט אט נמוג ונבלע בעולמו האטום. יהיו הדברים האלה מצבת זיכרון רגישה וכואבת עבור המטופלים שכבר אינם עוד כפי שהיו, כמו גם ביטוי להתמודדות הקשה מנשוא של המטפלים בחולים במסירות ובחמלה.
הספר מהווה מסמך עדות נוגע ללב ונושא בין דפיו עצב עמוק וביטוי להתמודדות הבלתי אפשרית כמעט עם הריק, ודאות ההִשתנות שאין לעצור אותה, ואובדן צלם של האדם הנוכֵחַ, שבעצם אבד הקשר עמו.
צל ריקוד אחרון מאגד את הצער העמוק ואת הפגיעה המכאיבה, שמתעצמת וגדלה מדי יום ומדי שעה בשעה, של בני המשפחות המטפלים ביקיריהם הדמנטיים תוך מאבק הרואי המאפשר את המשך קיומם.
דווקא מתוך רגבי־שחור־האין מבצבצים כתמים ירוקים של אהבה אחרת, מכילה, ומבין הדפים נרקמת מטמורפוזה של תרגום האהבה (באופן חד צדדי) לעשייה טיפולית יומיומית. ההתמודדות עם תסמיני החולי, וההשתנות, מאפשרות אולי היזכרות בקשרי עבר חמימים, קרובים ועשירי רגש למי שזכרונו אבד לו.