תיאור:
`צל הימים` הוא הטוב והמפורסם ברומאנים של בורים ויאן- `ספר פולחן` בצרפת
בשנות השישים ורב מכר מתמשך. עליזותו הצבעונית, רבת ההמצאות הפנטסטיות,
הנובעת מניצול עקבי של מנגנון שעל פיו תכונות הלשון מכתיבות את המציאות,
סופה להתגלגל מתוך עקרונותיה למציאות מעמיקה ומכאיבה. זה מה שהביא את
ריימון קנו לכתוב על `צל ימים` שהוא "הכאוב והמטלטל ברומאני האהבה בני זמננו".
העולם הפנטסטי של ויאן נראה תחילה כחגיגה משוחררת. הכל פתוח בו ואפשרי,
בלי שום מגבלות. אין הוא `מציאות` שונה מן המוכר רק באחדים ממרכביה-
התזוזה שבו טוטלית. על פי מפתח המציאות המיוחד לו, זהו עולם בלי `כמו` או
`כאילו`. כל `כמו` הפך לממש, וכל דמיון- לזהות גמורה. כך נפרצים הגבולות בין
תחומים ומוכית כל שגרה. מחדדים שן- שום באבן משחזת. שמים רסיסי שמש
במצית. משקים נעליים שסוליותיהן נשחקו, כדי שהעור שוב יצמח. צלופחים ייגעו
דרך הברז לטעום ממשחת השיניים. כשיש אהבה באוויר- הוא צורב את האצבע.
ואם לשמלה יש מחשוף מרושת מאחרו, המזכיר שבכת ברזל- הרי מי שיעביר דרכו
את היד יחטוף נשיכה מחיה בכלוב.
כל תחום נמתנהג במונחיו של תחום דומה או קרוב, והערבובים עליזים. צצים מכשירים
כגון פיאנוקטיל= פסנתר המפיק צלילים וקוטיילים תואמים, בסיטזיה שהתממשה .
בהיפוך אופייני יש ארנק תנין מעור כסף. תכונותיו של דבר, שאפשר לדבר עליהן
בנפרד בלשון, משתחררות בפועל ויוצאות לעצמאות. צבע צהוב של ממחטה הינשא ברוח
ונוחת על בניין. המופשט הופך למוחשי, הפנים לחוץ, ורואים את מחשבותיו של אדם
רוחשות בעורקיו. האובייקטים עצמם מתייחסים אל עצמם.
נקודות שחורות על הפנים רואות בראי כמה הן מכוערות וממהרות להסתתר.
תגובה על דבר מה הופכת לפעולה של הדבר הזה עצמו.
השמש משלשלת את התריסים מפניה. התוצאה היא גם העצמה של העולם והאצתו:
עצים צומחים ופורחים ועושים פרי בן רגע.
הפיכתם של התודעה והרגש לעולם הדברים אופטימיות וקלילה כל עוד נמצאת
במרכז האהבה טהורה ותמה. הכפייתיות השגרה והפילוסופיה של ז`אן סול פארטר
(ללא טעות דפוס) שעניינה `השש והעין`, הן אויבות של העולם הזה. ללבו של פארטר,
למרבה תדהמתו כשהוא רואה אותו, יש צורת מרובע. אכן, גם בהתחלה יש תקלות
קטנות. אך ככל שמתגדש העולם מתוך הפיתוח העקבי של ההגיון הפנימי שלו-
הוא הולך ומכלה את עצמו. כלואה, אהובתו של קולן- דווקא משום שהיא פורחת ,
ונקנים לה פרחים בלי הרף, והיא מריחה אותם- סופה שפרח נימפאיה יצמח
בריאותיה וימית אותה. גם הבית מתכווץ מתוך המועקה, ובני אדם מסדקנים תוך
שבוע. ה"אוטופיה" הלשונית מתנפצת מתוכה אל אסון.
בוריס ויאן (1959-1920( היה סופר,משורר, מחזאי, פזמונאי, זמר, חצוצרן
בלהקת ג`אז, מהנדס במקצועו. היה ממקורבי סארטר וסימון דה בובואר. תהילתו
התבססה לאחר מותו.
מחיר: 82.00 ₪