תיאור:
"זה לא ספר, זה קסם"
פיטר ולוכדי הכוכבים
דייב בארי – הסופר וההומוריסטן שהוכתר לאחד האנשים המצחיקים של המאה, העיתונאי חתן פרס פוליצר, ורידלי פירסון – סופר ספרי המתח, מחברם של רומנים רבי מכר, האמריקני הראשון שזכה לקבל את מענק צ'נדלר-פולברייט לספרות בלשית מאוניברסיטת אוקספורד, חברו יחדיו וכתבו ספר מופלא!
הרפתקה רודפת הרפתקה, המתח גובר, אם מתחילים לקרוא קשה להניח את הספר עד שמסיימים את העמוד האחרון.
לוכדי הכוכבים – הפתעה מרגשת לבני נוער ולמבוגרים שאוהבים ספרי הרפתקאות מרתקים וצופני תעלומות. הספר הנקרא בנשימה עצורה הוא מעין המשך לפיטר פן, ספרו האהוב והנצחי של ג'יימס בארי.
* * *
פיטר הוא אחד מהילדים שנלקחים מבית היתומים ונשלחים באונייה "ארץ לעולם לא" אל יעד מסתורי. על האונייה פוגש פיטר את מולי, הילדה המקסימה, ירוקת העיניים, שמסתירה סוד פלאי.
על הסיפון נמצא ארגז המכיל את "האוצר הגדול ביותר בעולם" – האם זה אוצר של זהב ואבנים יקרות, או שמא יש בו משהו הרבה יותר מדהים ומסוכן?
במסע ממושך בים הסוער, בין הגלים הגבוהים והסופות המשתוללות מתמודדים פיטר, מולי וחבריהם עם חבורות של שודדי ים, גנבים ופושעים. האונייה מיטלטלת ונסחפת, ובסופו של דבר נוחתת החבורה על האי הפראי מולסק, שם בעצם מתחילה ההרפתקה המרתקת האמיתית...
הביקורת היללה ושיבחה את הספר: "עלילה קסומה"; "זה לא ספר, זה קסם";
"זה הספר," אמרו, "שיחזיר את בני הנעורים אל הנייר ואל המילה המודפסת."
פרק 1:
כתם זערורי באופק
מנגו, חשב פיטר. כלי הנשק המושלם.
הנער הרזה, השזוף, שהיה לבוש בחולצה בלויה ובמכנסיים שנגזרו מעל הברכיים וחשפו צלקות ושריטות, הסיט קווצת שיער ג'ינג'י פרוע מפניו. השיער נפל מיד בחזרה לעינו כשהתכופף אל אדמת החול והרים את הפרי האדום-צהוב, שהיה עגלגל ושמנמן, ורק קצת יותר גדול מתפוז. המנגו היה רך למגע ובשל מדי לאכילה, אבל התאים מאוד להנחתה מגובה רב על ראשו של מישהו. ופיטר ידע בדיוק של מי הראש שעליו הוא רוצה להנחית אותו.
הוא החזיק ביד שמאל את המנגו שהדיף ריח מתוק, הרים את יד ימין מעל הראש, וכשהאצבע המורה מצביעה אל השמים, זינק מעלה והתרומם במהירות מעל פני האדמה. ההמראה הייתה דרמטית ומיותרת לגמרי: פיטר – שכעת כבר היה מומחה בתעופה, אחרי שלושה חודשי אימונים – יכול היה להתרומם בקלילות מכל תנוחה. אבל הוא אהב להרשים את הנערים האחרים.
"פיטר!" צעק ג'יימס הקטן שרץ לעבר עץ המנגו. אחריו רצו שאר הנערים האבודים, כפי שהחלו לקרוא לעצמם – פְּרֶנְטִיס, תוֹמָס, ובמרחק רב מאחוריהם פיגר טאבי טד.
"לאן אתה הולך?" שאל ג'יימס וקולו הדקיק נסדק.
"לבקר את שודדי הים," הודיע פיטר. "יש לי משלוח בשבילם," אמר והראה את המנגו הבשל מדי, שמיציו נטפו.
"גם אני יכול לבוא, בבקשה?" התחנן ג'יימס.
פיטר שתק לרגע. הרעש היחיד שנשמע היה קולם של הגלים המתנפצים אל השונית שמחוץ ללגונה. אחר-כך אמר בלי חשק, "לא, ג'יימס. אתה לא יכול... ל..."
"נכון," אמר ג'יימס. "אני לא יכול לעוף."
הוא אמר את זה בפשטות, אבל פיטר ראה בעיניו את הבעת האכזבה שכבר הייתה מוכרת. הוא ראה אותה גם בפניהם של פְּרֶנְטִיס ותומס, אם כי על פניו של טאבי טֶד ראה רק מחית מנגו, מאחר שטד החליט שהגיע הזמן לחטיף (אצל טאבי טד כל שעה התאימה לחטיף).
פיטר ריחף שם לרגע וחש הבזק של אשמה. נראה כי בזמן האחרון הוא יוצא יותר ויותר להרפתקאות הכי טובות שלו לבדו. הוא כמעט החליט לחזור אל הקרקע ולבצע את ההתקפה בדרך היבשה, כדי שחבריו יוכלו גם הם ליהנות. כמעט...
אבל ללכת מרחק כזה גדול? ואם הם ילכו ברגל עלולים שודדי הים לתפוס אותם. לא, טיסה היא הדרך היחידה לבצע את המשימה הזאת.
"פה אתם בטוחים מסכנה," אמר. "אחזור בקרוב! נשחק במשהו, או נצא לציד נחשים."
"אבל, אני – " אמר ג'יימס.
"מצטער!" קטע אותו פיטר ונסק מעלה בלי להביט אחורנית. הוא המריא מעל צמרות העצים, ותחושת האשמה שחש התחלפה בכעס מתובל ברחמים עצמיים.
זו לא אשמתי שאני יכול לעוף והם לא, הרהר. חוץ מזה, הם הרבה יותר בטוחים שם. הם לא מבינים שאני שומר עליהם?
המחשבות האלה פרחו ממוחו של פיטר במהירות למראה הנוף המסחרר שנגלה לו כשנסק אל השמים הכחולים, הזוהרים, בין שני עננים לבנים-בוהקים, קטנים ותפוחים. הוא הנמיך בזווית חדשה כשהוא מקפיד שגופו יקביל לרכס ההר הירוק כהה שהתנשא בחדות והיה עמוד השדרה של האי.
כשחלף על פני הפסגה נפרש תחתיו האי מולסק כולו. הרחק מתחתיו, בצד שממנו הגיע, התנוצצה בכחול-ירוק רצועת המים הרוגעת והמוגנת שהנערים קראו לה "לגונת בת-הים". פיטר ראה את דמויותיהן הזעירות של שש בנות-ים שהשתזפו על הסלע הגדול והשטוח שאהבו. אחת הדמויות נופפה – כנראה המנהיגה שלהן, זו שכונתה המוֹרָה. היא חיבבה למדי את פיטר, דבר שגם הביך אותו וגם נעם לו.
פיטר החזיר לה נפנוף, ואחר-כך המשיך בסריקת האי מהאוויר. החוף הרחב ביותר באי התעקל סביב מימיה הכחולים-ירוקים של הלגונה, בחצי עיגול של חול רך ולבן כסוכר, והיה מקושט בעצי קוקוס. מאחורי החוף, בקרחת יער קטנה למרגלות ההר, עמד ביתם של הנערים – בקתה מעצים שנסחפו לחוף עם גג בצורת כיפה מכפות דקלים, שהקימו בעזרת בני שבט המולסק. כארבע-מאות מטרים מהבקתה, בקרחת יער גדולה יותר שהקיפה עץ ענקי, שכן כפר מולסק עצמו, שממנו היתמר עשן אפור שנסחף מעלה מכמה מדורות בישול.
המולסקים – שאת הצ'יף שלהם, סרטן-לוחם, הציל פיטר ממוות – התגלו כמארחים נדיבים. הם לימדו את הנערים איך לשפד דגים ברמחים, איך לנקות את הדגים ולבשל אותם, איפה יש מים טריים, איך לשמור על אש המדורה, מה לעשות כאשר עכביש שעיר בגודל סנאי קופץ לך על הראש – כל המיומנויות הבסיסיות שצריכים כדי לשרוד על אי.
פיטר חשב שסרטן-לוחם גם הציב אנשים בג'ונגל כדי שיפקחו עין על בקתת הנערים, למקרה ששודדי הים יחליטו לבוא לביקור. בתחילה היה אסיר תודה, אבל עם חלוף השבועות והחודשים התחזקה הרגשתו של פיטר ששודדי הים לא יעזו לבוא לצד הזה של האי, שבו היו מיעוט לעומת המולסקים הרבים. חששו התחלף בביטחון, שהתחלף בשחצנות. בימים האחרונים אימץ הרגל משעשע – הוא עף אל מחנה שודדי הים שבצדו השני של האי והתגרה בשודד הים שפעם הטיל אימה עליו ועל כל עולם הספנות – שחורשפם.
אבל פיטר העניק לו שם חדש.
הוא הפנה את עיניו אל צדו השני של ההר, לעבר המפרצון שהנערים כינו מפרץ שודדי הים. מבצר שודדי הים הוקם על צוק שהשקיף על המפרץ הקטן, מבנה גוצי עשוי קורות עץ שנגדעו בעמל רב בחרבות ונקשרו בגבעולי מטפסים מהג'ונגל.
פיטר התרומם לנקודת שיא, נעצר בקלילות וריחף במקום לרגע. הוא עמד להתחיל בהנמכה כששמע קול מאחוריו. לאדם נורמלי זה היה נשמע כמו צלצול פעמונים – פעמונים קטנטנים, שצליליהם הגבוהים מושלמים ונעימים לאוזן, אבל הוא שמע גם מילים בראשו, והמילים לא היו עליזות. פיטר נאנח והסתובב לאיטו כדי לעמוד מול טִינְקֶר בֶּל הזועמת, שכנפיה הכסופות זמזמו בסערה, ופניה הזעירים היו אדומים ומתוחים מכעס.
"לא הסתלקתי," אמר, למרות שידע שהסתלק. "זאת לא אשמתי שאת לא עומדת בקצב שלי."
שוב צלצול פעמונים. פיטר קטע אותם בחצִי-לְצוּל.
"תראי, טינק," אמר פיטר. "את לא אמא שלי או אבא שלי. אין לי אמא ואבא. אני לא חייב לך הסברים. אני לא חייב הסברים לאף אחד."
עוד צלילי פעמונים: מוזיקליים וחרישיים יותר הפעם.
"כן, אני בהחלט יודע," אמר פיטר, וגם הוא התרכך. "אני מבין בהחלט שלורד אַסְטֶר הורה לך לשמור עלי, ואני מעריך את זה. אבל זה היה כשהייתי חדש ב... כל זה." הוא החווה בידו על גופו המרחף באוויר ואחר-כך אל האי שמתחת. "עכשיו המצב השתנה. למדתי המון. אני יכול לדאוג לעצמי. אני לא צריך שאיזו פֵיָה תשמור – "
דבריו נקטעו בפרץ זועם של פעמונים צווחניים. טינקר בל שנאה את הכינוי "פיה", וראתה בו עלבון למורשתה.
"סליחה," אמר פיטר. "רציתי להגיד שאני לא צריך איזו בַּת-כָּנָף שתשגיח עלי."
עוד פעמונים. מאלף מאוד.
"איזה סכנות?" שאל פיטר. "אין שום דבר מסוכן באי הזה חוץ מקפטן הוּק הזקן שם למטה, והוא פוחד אפילו להתקרב לצד שלנו כשהמולסקים בסביבה. וגם אם הוא יבוא, איך הוא יוכל לתפוס אותי אם הוא לא יכול לעוף? תביני כבר, טינק, שום דבר פה לא יכול לפגוע בי. כלום."
עוד פעמונים.
"טוב, אז זו דעתך," אמר פיטר. "אבל אני לא מסכים איתך, ואין לי שום כוונה להישאר פה למעלה כל היום ולהתווכח עם... בת-כנף."
הוא הפנה לה את הגב והִטה את גופו לקראת צלילה. טינקר בל התייצבה מולו והמשיכה בקול פעמונים.
"יופי," אמר פיטר שכבר איבד את הסבלנות. "אני לא יכול למנוע ממך לבוא. רק אל תפריעי, בסדר?"
מיד חיזק את אחיזתו במנגו, השמיע שאגה, והתחיל לצלול לעבר מבצר שודדי הים, כשמוחו מתמקד בתוכנית ההתקפה שלו. הוא היה מרוכז כל-כך בהנחתת המנגו על המטרה שלו שלא הבחין בשני דברים: האחד היה דמות קטנה, שטיפסה במאמץ אל פסגת ההר. אילו חידד את מבטו, היה פיטר רואה שהדמות היא ג'יימס, שהיה נחוש לא להחמיץ את ההרפתקה הפעם.
הדבר השני שפיטר לא ראה היה כתם זערורי באופק – משהו קטנטן, כהה, הרחק בלב הים.
כתם זערורי, שהלך וגדל באיטיות רבה.
פרק 2
הבחירה
פתאום היה לאוויר ריח של יבשה.
קפטן נֶרֶזָה הפנה את פניו המחוטטים לכיוון הרוח, שם נצמדו שני עננים קטנים ותפוחים אל האופק והזכירו לו את שכבת מחית תפוחי האדמה בפשטידת בשר.
בזמן האחרון הכול הזכיר לו אוכל: כבר שבועיים שהוא ואנשי צוותו אוכלים רק רקיקים יבשים ובשר חולדות, לאחר שהאוכל כמעט נגמר, ועוד יותר גרוע: המים הלכו ואזלו, לאחר שהם שוטטו בים ללא מטרה בייאוש גובר. נֶרֶזָה התחיל לתהות אם בכלל יש שם אי, או שהוא פרי מוחו המבולבל של מטורף.
אבל ענני הבוקר האלה ריחפו עכשיו במקומם, לבדם, ובשמים הכחולים-כסופים לא נראה אף כתם לבן. הקפטן חש על שפתיו המלוחות, היבשות, מין טעם מתעתע.
יַבָּשָׁה.
נרזה עמד לשאוג פקודה, ואחר-כך עצר בעצמו. אבל אנשי הצוות סביבו שמעו את צליל שאיפת האוויר שלו, ומאחר שידעו איזה עונש מכאיב מצפה למי שלא יישמע מיד לפקודותיו נעצו בו את עיניהם.
הדמות שבה הביטו הייתה מזעזעת כל אחד שאינו רגיל למראה. לחייו ומצחו של נרזה היו זרועים מכתשים וצלקות עמוקים ממחלה שבה נדבק באיזה נמל נידח. עיניו היו קטנות, קרובות זו לזו, כמו עיני חולדה; שיניו היו צרה צרורה; אבל לא עור הפנים ייחד את פניו המושחתים.
לנרזה לא היה אף.
את האף שאיתו נולד איבד בקרב סכינים. במקומו גולף לו אף עשוי מעץ אפריקני נוקשה, חלק מאוד, שדמה מאוד לאפו המקורי אם כי לא היו בו נחיריים. האף הוצמד לפניו ברצועת עור. כאשר רצה להריח משהו היה מרים את אף העץ וחור שחור היה מתגלה במרכז פניו. מבעד לחור הריח ממש כמו כלב גישוש, אבל היה רצוי לא לעמוד מולו כשהתעטש.
נרזה הרים את אף העץ שלו ונשם את אוויר הים אל תוך החור. אין ספק. יבשה.
הוא החזיר את האף למקומו, התעלם מאנשי הצוות שהמתינו לפקודותיו, פסע אל התורן הראשי, תפס בסולם החבלים, והתחיל לטפס אל קצה מוט הרוחב הראשון של התורן. הצוות כולו נעמד לצפות במחזה יוצא הדופן; הקולות היחידים שנשמעו על הספינה היו שריקות החבלים ורשרוש אקראי של מפרש יבש.
נרזה טיפס כשהוא שולח לפניו יד אחרי יד. בניגוד לרוב אנשי הצוות שהתהלכו ברגליים יחפות, הוא נעל מגפי עור שחורים שצוחצחו בשמן לווייתנים כדי לאטום אותם בפני מים, אך לא התאימו לטיפוס על חבלים.
זהירות, הרהר, והעיף מבט בסיפון שהיה הרחק מתחתיו ואל פניהם הסקרניים של אנשיו. במצב רגיל היה פוקד עליהם לחזור לעבודה, אבל הפעם רצה שהם יראו מה הוא עומד לעשות. הוא רצה להראות להם מי מנהל את הספינה ולְמָה לא יסכים בשום אופן.
הוא עבר לחבל אחר כשהוא עוקף את המפרש התפוח, משך את עצמו מעלה אל המשטח השני משלושה משטחים שהפרידו בין מקטעי התורן וטיפס הלאה; הוא עבר את המפרש העליון, עבר דרך פתח אל עמדת הצופה המכונה "קן העורב", שבראש התורן הראשי. אחר-כך דחף הצדה את הדלת הצונחת ברצפת הקן ומשך את עצמו מעלה. הצופה, גבר צהבהב, בעל פנים צרים, היה שעון ברפיון אל הדופן ונחר.
"פאלמר!" שאג נרזה.
"כן, קפטן!" אמר הצופה המבוהל וקם על רגליו בקושי. הוא הקפיד להסיט את פניו מנרזה, מפחד שרֵיח הרוּם ששתה ושבגללו נרדם על משמרתו יגיע לאפו של הקפטן. "קפטן," גמגם, "קפטן, אני – "
נרזה קטע את דבריו, ואמר בקול רגוע וקר, "דרומית-דרומית-מזרחית, מר פאלמר. רואה משהו?"
פאלמר הסתובב לכיוון הלא נכון, אחר-כך תיקן את הטעות והסתובב לכיוון הנכון, ולבסוף הצמיד את המשקפת אל אחת מעיניו. "שני עננים, קפטן! קפטן נרזה, המפקד!" עכשיו כבר הזיע.
בתנועה איטית ושקולה שלף נרזה את הסכין שלו מחגורתו. הוא אחז בה בידו הימנית והלהב התנוצץ בשמש. פאלמר העמיד פנים שהוא מביט מבעד למשקפת, אך עינו הפנויה הייתה נעוצה בסכין.
קולו של נרזה נשאר רגוע. "מהירות הרוח, מר פאלמר?"
פאלמר העיף מבט ארוך בפיסות הבד הארוכות שהיו קשורות אל קצותיהם של כמה ממוטות הרוחב של התורן. "ארבע-עשרה, חמש-עשרה קשר, קפטן."
"והעננים האלה, מר פאלמר... הם נעים עם הרוח?"
קצה המשקפת של פאלמר רעד. נרזה הושיט יד וייצב אותה למענו, ואמר, "נו?"
"לא, קפטן. הם לא זזים."
"לא זזים, אתה אומר?" שאל נרזה. "ולמה זה?"
פאלמר הרחיק את המשקפת מעינו. מרוב פחד קיבלו פניו השזופים צבע של סבון מלוכלך.
"אתה לא מריח את זה, בחור?" שאל נרזה, הרים את אף העץ ורחרח בקול בכיוון שני העננים. "או אולי הרום מֵעִיב על חוש הריח שלך?"
עננים-עבים-מעיבים, נרזה חייך נוכח משחק המילים שלו. זה לא היה חיוך נעים.
פאלמר הרועד ניסה לענות; המילים הגיעו אל שפתיו אבל שם התפוגגו והרוח נשאה אותם משם.
"מה אמרת?" שאג נרזה.
"הם לא זזים כי... כי הם מעל יבשה, קפטן."
"ומה בדיוק אנחנו מחפשים בשמונת השבועות האחרונים, מלח עלוב שכמוך?"
"אִי, קפטן."
"נכון, מר פאלמר. אִי. מוכן להתערב שזה בדיוק האי שחיפשנו? האי שלא ראית בגלל שנרדמת בשמירה. נכון, מר פאלמר?"
"כן, קפטן, נכון," אמר פאלמר, והרעד בגופו התגבר.
"קר לך, מר פאלמר?" שאל נרזה. היה חם מאוד, חום שיכול ממש להמיס את הזפת בין לוחות העץ של הסיפון. נרזה התכופף לעברו, ופאלמר חש את משב נשימתו של הקפטן באוזנו. "אתה רוצה להרגיש קור, מר פאלמר? אוכל לארגן לך ביקור אצל אורחנו המכובד, זה שמתגורר בתא הסמוך לתאי. האורח שיוצא מתאו רק בשעות הלילה. רוצה לפגוש אותו, מר פאלמר? רוצה לבלות כמה דקות ביחידות איתו?"
"לא!" אמר פאלמר, ואימה גדולה יותר השתקפה בעיניו. "זאת אומר, לא, קפטן. תודה. לא." שיניו נקשו עכשיו, והוא הרים את ידו אל פיו כדי להשתיק את עצמו.
"אתה בטוח, מר פאלמר?" שאל נרזה. "אוכל לארגן את זה."
פאלמר נד בראשו לשלילה בכל כוחו.
"זה מה שחשבתי," אמר נרזה בלחש. "אני יכול להבין אותך."
נרזה התרחק מפאלמר והביט מטה. "קן העורב" התנשא בגובה שלושים מטרים מקו המים. בגלל שינוי הכיוון נטתה הספינה על צדה, ולכן הים היה ממש מתחת לנרזה. הסיפון נראה קטן מאוד לעומת מרחבי הים. הוא ראה את פניהם המורמים של אנשיו שצפו בדריכות בדרמה שהתחוללה למעלה. נרזה היה מרוצה. הוא רצה את מלוא תשומת לבם.
הוא הסתובב בחזרה אל פאלמר כשידו האוחזת בסכין מורמת וחשופה לעיני כול, הרים את קולו – קולו הרם של קפטן שרגיל לדבר בקול שיישמע ברחבי ספינתו – ופנה אל דמותו המפוחדת של פאלמר.
"אני נותן לך לבחור, מר פאלמר," שאג. "יש לך שלוש אפשרויות, מאחר שאני קפטן הוגן וצודק. האחת, תלך לביקור לילי אצל אורחנו המכובד."
הגברים שלמטה התנשמו בקול. פאלמר ייבב והניד בראשו לשלילה בפראות.
"השנייה," המשיך נרזה, "אֲגַלֵּף לך זימים ואזרוק אותך לים כדי שהכרישים ישחקו איתך." הוא הִטה את הסכין כדי שתבריק בשמש. פאלמר כבר התפכח לגמרי.
"השלישית," שאג נרזה, "אתה יכול לקפוץ. מיד. בלי לפלוט מילה נוספת מפיך העלוב. אם תצליח להגיע אל האי ההוא – האי שהיית צריך להבחין בו – אקבל אותך בחזרה אל סיפון הספינה שלי, מר פאלמר, מאחר שאני אדם סלחן."
נרזה לקח נשימה עמוקה, והאוויר שרק כשנפלט מתחת לאף העץ שלו.
"אז מה אתה בוחר? השחייה? הכרישים? או ביקור אצל – "
פאלמר נעלם. נרזה רכן מעבר לדופן עמדת התצפית וראה את הגוף הצונח קטֵן והולך ואחר-כך נעלם במתז של קצף לבן שהתרחק במהירות מהספינה המהירה.
נרזה לא ידע אם פאלמר יעלה אל פני המים ולא היה אכפת לו. הוא לא הסב את מבטו כאשר שאג פקודות אל אנשיו – פקודות שהצוות ביצע במהירות רבה מהרגיל – להפנות את הספינה לעבר שני העננים הקטנים במרחק.
מחיר: 84.00 ₪