פיונה היקרה,

אני מקווה שמכתבי מוצא אותך בטוב, כלומר, זועמת פחות ממה שהיית אתמול. רציתי שנמשיך את השיחה מהלילה שבו הכרנו, אבל יש כל־כך הרבה דברים שאסור לי להגיד ולעשות כל עוד אני המרצה שלך.

ככותב מכתב אנונימי, אני יכול לתת לך מושג מסוים על מה שתכננתי לנו אחרי שהשנה תסתיים, אם את פתוחה לזה. כסופר, מותר לי להראות לך טקסטים מתוך הספר שאני עובד עליו. לא כדי לקבל ביקורת, אלא כדי להראות לך כמה את חשובה לי.

כשתגמרי לקרוא את המכתב תשמידי אותו, ואז תכתבי לי תשובה. תשאירי את המכתב לא חתום ובלי הכתובת שלך על המעטפה. תשלחי מתיבת דואר אקראית.

שלך בפתרון בעיות,

אני

נ.ב. אני עדיין חושב שאת מבזבזת את הכישרון שלך על הרומן הרומנטי הזה.

נ.ב.ב. רציתי מאוד להצמיד אותך לדלת ולנשק את הפנים היפות והכועסות שלך. זה עוד יקרה. יום אחד.

אמט היקר,

 ***

כתב היד שלך נוראי כמעט כמו השינויים במצבי הרוח שלך, והייתי משמידה את המכתב שלך באינסטינקט גם אם לא היית אומר לי.

אם תראה לי טקסט מספר שאתה עובד עליו, אני בהחלט מתכוונת למתוח ביקורת על איכותו.

אני כרגע עדיין כועסת מדי בשביל לכתוב לך על כל שאר הרגשות שיש לי אליך.

צפה למכתב נוסף בקרוב.

הבעיה שלך והפתרון שלך,

אני

נ.ב.

אני עדיין חושבת שסופר מותחנים רבי מכר עשיר מדי, מהולל מדי וחתיך מדי לא צריך ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטה יוקרתית.

נ.ב.ב. לאימתי הרבה, גם אני רציתי מאוד שתצמיד אותי לדלת ותנשק את הפנים הכועסות שלי. אני מבינה עכשיו שההתנהגות הדוחה שלך אליי בכיתה הייתה בעצם פיצוי יתר, אבל אני לא סולחת לך עליה. אני אתנשק איתך שוב בכל זאת. יום אחד.