הקורא בספר זה ילמד לא רק על תולדותיה של יהדות מצרים במאה האחת עשרה לאור הגניזה, נושא בעל חשיבות בפני עצמו, אלא גם על מארג הקשרים בין הקהילות היהודיות שפעלו תחת שלטון האסלאם באותה עת בארץ-ישראל, בבבל ובספרד.

עלי בן עמרם שירת במחצית השנייה של המאה האחת עשרה כראש הקהילה הארץ-ישראלית בפסטאט, ששכנה בקרבת קהיר – בירתה של הח'ליפות הפאטמית (769 – 1171). שני כלים של תקשורת עמדו לרשותו: איגרות שבאמצעותן היה בקשר עם ההנהגה היהודית בארצו ומחוצה לה, ושירים שחיבר לכבוד נמעניו – לרוב ממנהיגי הדור ומנכבדיו – ובהם התייחס לאירועים בחייהם.

החיבור שלפנינו מתברך באיגוד כוחות של היסטוריונית ושל חוקרת שירה, ועל כן נפרש לפני הקורא דיון מעמיק ומשולב בשני הכלים החשובים שעלי בן עמרם השתמש בהם. לצד הדיון היסודי, המתבסס על תיעוד היסטורי, ימצא המעיין בחלק השני של הספר ההדרה מדוקדקת של האיגרות ושל השירים של עלי, שרובם נשתמרו בעצם כתיבת ידו.