“צבע הוא המקום שבו המוח שלנו והיקום נפגשים”, אמר הצייר פול סזאן, כלומר אנו לא רואים את כל הפרטים בשדה הראייה שלנו, אלא קולטים רק את מה שהמוח שלנו אומן לקלוט. הצייר קראווג’ו בן המאה השבע-עשרה, שבחייו וביצירתו דן הספר הזה, עיצב במידה רבה את שדה הראייה המודרני. הוא נשכח, התגלה מחדש רק במחצית השנייה של המאה העשרים, ועם שובו לתודעה שינה את הדרך שבה אנו רואים. השימוש המודרני בתאורה, באפלה ובצבע והעמדת הדמויות במרחב לשם הכוונת המבט – מקורותיהם טמונים ביצירתו. קראווג’ו היה ממשיך דרכו של צייר ונציאני כמעט לא ידוע – טינטורטו, אשר איחד בצורה מושלמת שתי מסורות ציור חשובות: את המסורת של מיכלאנג’לו, שהדגישה את הצורה, ואת המסורת של טיציאן, שהדגישה את צבע. הספר שלפניכם עוסק אפוא באפלה, צבע ואור ביצירותיהם של קרוואג’ו ושל טינטורטו ובתוך כך מתבונן בנושאים האלה מנקודות מבט של דת, אומנות, תולדות האומנות, היסטוריה, פסיכולוגיה, בלשנות, מדעי המוח ואלכימיה. בספר נשזרים גם דיונים על אודות השפעת “רוח התקופה” על יצירותיהם של השניים ועל התשובה שהם נתנו לשאלה בדבר היחסים שבין העולם הרוחני לעולם החומרי. כל צייר נתן תשובה אחרת לקשר שבין קודש לחול.

שלמה יהודה (פרופסור אמריטוס) היה מנהל המעבדה לפסיכופרמקולוגיה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן במשך שלושים וחמש שנים, וכן כיהן כנשיא מכללת שערי משפט. הוא חיבר וערך שמונה ספרים ומאות מאמרים מדעיים. שלושת הספרים שהתפרסמו בעברית הם: פסיכופרמקולוגיה: סמים והתנהגות (האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, 1984); תזונה, מוח והתנהגות (האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, 1993); בעיני המתבונן: חומרי ורוחני ביצירותיהם של מיכלאנג’לו, אל גרקו וּולסקז” (כרמל, 2017).