המודעה בעיתון נראית כמעט טובה מכדי להיות אמיתית: בני זוג מחפשים אומנת שתבוא לגור בביתם שבגבעות הפסטורליות של צפון־מערב סקוטלנד ולטפל בארבע בנותיהם תמורת שכר נדיב. כשרֹווַ אן קיין מגיעה לראיון העבודה, היא מתאהבת מייד בבית הוויקטוריאני העתיק, בנוף עוצר הנשימה שמקיף אותו ובמשפחה המושלמת שגרה בו. אבל ההתחלה המבטיחה לא מעידה על הסיוט העתיד לבוא, שבסופו רוואן תמצא את עצמה בכלא, מחכה למשפט באשמת רצח. במכתבים שהיא כותבת לעורך הדין שלה, רוואן מנסה להסביר את השתלשלות האירועים שהובילה למאסרה. היא כותבת על המצלמות שרישתו את הבית, האגדות על הרוחות הרודפות את הבית העתיק, הגן הנעול שהכניסה אליו נאסרה והבנות שעליהן הופקדה, שהתגלו כילדות שונות מאוד מהמלאכיות המתוקות שפגשה בראיון העבודה. רוואן יודעת שהיא לא חפה מטעויות, היא מודה שהסתירה פרטים על עברה, היא לא חפה מפשע. אבל היא מתעקשת: את הרצח הזה היא לא ביצעה. מה שאומר שמישהו אחר אשם