במרס 2011 הגיעה האש, אש המחאה והמרי שהצית "האביב הערבי", גם לסוריה. הלהבות אחזו תחילה בעיר דרעא בדרומה של סוריה ובמרחב הכפרי הסובב אותה, וממנה התפשטו לכל רחבי המדינה. בהדרגה הפכה המחאה שהייתה בראשיתה מקומית ומוגבלת, ובעיקר נטולת אלימות - מחאתם של איכרים הרעבים ללחם ולשינוי - להתקוממות עממית רחבת היקף, ומאוחר יותר למלחמת אזרחים עקובה מדם ונעדרת הכרעה. המלחמה לבשה גם צביון עדתי, וגרוע מכך, צביון דתי של מלחמת קודש (ג'האד), שעלייה הכריזו קבוצות איסלמיות קיצוניות נגד משטרו של בשאר אל־אסד. לצד אלה הפכה סוריה גם לזירת מאבק אזורית ובין לאומית עבור המעצמות הגדולות, כמו גם בין כוחות אזוריים מתחרים ובראשם איראן, טורקיה וערב הסעודית.

בראשית 2019 עמד מספר ההרוגים בקרבות על קרוב לחצי מיליון נפש, ומספר הנפגעים היה למעלה משני מיליון. עוד כעשרה מיליון סורים, כמחציתה של האוכלוסייה במדינה, איבדו את בתיהם, ובין חמישה לשמונה מיליון מהם הפכו לפליטים מחוץ לגבולות ארצם. אבל בסופו של יום, אסד הוא ששרד את המלחמה ויצא ממנה כשידו על העליונה, הודות להתגייסותן של רוסיה ושל אירן והתייצבותן לצידו. שתי אלה הפכו לבעלות השפעה ושליטה במדינה. כל שנותר, אפוא, הוא להמתין ולראות אם יעלה בידו של אסד לשוב ולהעמיד את סוריה על רגליה, ואף להשיבה לימי הזוהר שידעה טרם פרוץ המלחמה בה במרס 2011.