יום שני אחר הצהריים, שלושה ביוני 2016. דפני ואני יושבים בחדרי הקטן שבסוף מסדרון הסגל במרכז האקדמי רופין. זה עתה סיימנו מפגש נוסף של "שיח לוחמים", כך קראנו לסדרת ההרצאות המשותפות שלנו, שני לוחמים בשוחות המאבק בתופעת ההתאבדות. כל הרצאה כזו הניבה מחשבות מעניינות, תובנות חדשות ואף אינטראקציות מפתיעות. מפגשי "שיח לוחמים" גררו תגובות מטלטלות מהקהל, אבל בעיקר טלטלו אותנו. כל הרצאה העלתה שאלות רבות, והמרכזית שבהן עלתה גם באותו מפגש בחדרי: אז מה הצעד הבא? ניסינו להבין איך נוכל להעמיק את הידע על אובדנות ולגוון את דרכי הטיפול בה, איך להפוך את העשייה שלנו למניעה של ממש. היה במפגשים הללו משהו פתוח ורענן שזרע את הרעיון לכתיבת הספר הזה. התחלנו ללכת, בלי לדעת עדיין מהו היעד הסופי. סוג של מסע פנימה והחוצה, בזמן, במרחב ובלב.

מדוע אנשים מתאבדים? זו אולי שאלת השאלות. זה גם השם של ספרו של תומס ג'וינר, אחד הספרים המרכזיים ביותר בתחום האובדנות. בספרו ניסח ג'וינר את התיאוריה הבין-אישית, התיאוריה הפסיכולוגית המתוקפת ביותר להבנת הגורמים לכאב נפשי בלתי נסבל ולהתאבדות. אבל למרות המחקר האינטנסיבי בראי תיאוריה זו ובראי תיאוריות אחרות, ולמרות מאות חוקרים ואלפי מחקרים שניסו למצוא פשר לתופעה, השאלה מדוע אנשים מתאבדים נותרה, ותיוותר כנראה, ללא תשובה חד-משמעית.

ספרים בתחום האובדנות נוטים להיות מקיפים ומלאי פרטים. שהרי עד שכותבים כבר על הנושא הזה, יש הרגשה שצריך להקיף את הכול, לתת המון מידע לקורא בכדי שיידע לזהות, לשאול, להתערב ולטפל באדם האובדני. בתחילת 2016 יצא לאור הספר "להאיר את הרי החושך" שכתבתי עם שותפים יקרים, ואשר עסק בתופעת האובדנות בישראל ובדרכים למניעתה. 376 עמודי הספר הקיפו את הנושא מצדדיו השונים, ומטרתם הייתה להסביר מדוע אנשים מתאבדים ולהגביר בכך את הסיכוי למנוע את ההתאבדות הבאה. אבל למרות רוחב היריעה, הרגשנו דפני ואני שמשהו בספר ההוא, ולמעשה ברוב הכתיבה על הנושא בעולם, עדיין חסר; אולי היו אלו השאלות המעמיקות, הקולות הלא שגרתיים והתובנות הרב-תחומיות שחסרו לנו. ומתחושת החסר נבטה ההחלטה לכתוב ספר אחר, ספר שקראנו לו בהתחלה "האח הצעיר והחצוף של להאיר את הרי החושך". הספר שאתם, קוראים יקרים, מחזיקים עכשיו ביד.

ניגשנו למשימה בסקרנות גדולה והחלטנו לבדוק את האפשרות שתחומי ידע מגוונים – היסטוריה, פילוסופיה, אמנות, בודהיזם, אנתרופולוגיה וחינוך – יוכלו להוסיף תשובות לשאלות הגדולות בתחום האובדנות, נוסף על התשובות שנותנות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. לשם כך בחרנו לפגוש במסענו אנשים חושבים, רבי ידע וגדולי לב מתחומים שונים, שכל אחד מהם בעל מומחיות וניסיון עצום בתחומו. חלקם מכירים את תופעת האובדנות מקרוב, חלקם עסוקים בכאב נפשי בעשייה המקצועית שלהם, וחלקם ממש לא. אבל המשותף היה שכולם הסכימו להיפגש לשיחה פתוחה, לחשוב יחד, להרגיש, לנכוח מבלי לדעת לאן הולכים. ואכן כל שיחה הובילה אותנו למחוזות חדשים ועובּדה לְפֶּרֶק המאיר את הכאב הנפשי והאובדנות מזווית קצת אחרת, באור קצת שונה. לעיתים צללו השיחות ישר ללב הבעיה, לפעמים התחילו במבוא רחב על הדרכים שמובילות לתחום. הקורא המעמיק יוכל למצוא גם לא מעט נקודות מפגש והסכמות (ואי הסכמות!) בין המומחים השונים. שאבנו השראה לא מעטה גם מהספר "הנזיר והפילוסוף", של ז'אן פראנסוא רוול ומאתיה ריקאר, שהתגלגל אליי לפני שנים. אני לא פילוסוף ודפני לא נזירה, ובטח לא להיפך. אבל משהו ברוח ובעוצמה של השיחות שבה את ליבנו ושימש כמצפן שנטע בנו אמונה ששיחות כאלו יכולות להיות בעלות משמעות. התוצר הסופי אינו ספר לימוד; אין בו פירוט מסודר של גורמי הסיכון או של התהליך המוביל לאובדנות. יש בו ניסיון צנוע להרחיב את היריעה ולהתנסות בהתבוננות רב-ממדית על התופעה הכואבת הזו. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים" אמר הרקלייטוס לפני יותר מאלפיים שנה. ואכן, לאורך השיחות גם אנחנו השתנינו, למדנו, החכמנו ופתחנו את הלב.

"כשההשראה לא באה אליי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך", כתב זיגמונד פרויד בתחילת דרכו. אנחנו תקווה שהמסע הזה והספר שנולד ממנו יעוררו השראה ויובילו לתובנות על הנושאים הכואבים שבהם עסקנו. הלוואי שהספר יוכל להמריץ את הקוראים להמשיך ולחפש, ולהתבונן לעומק באנשים שמסביבם. ייתכן שמישהו מהאנשים הללו מתמודד ממש עכשיו עם כאב נפשי בלתי נסבל ורק מחכה שיושיטו לו יד. ובסופו של דבר, הושטת היד הזו היא התפקיד של כולנו כחברה, כקהילה, כבני אדם. והיא יכולה ממש להציל חיים.