``מפיסטו`` שנכתב ב1936-, הוא אחד הרומנים הראשונים שהתמודדו עם הרייך השלישי והנאציזם. קלאוס מאן (נולד ב1906- לאביו תומאס מאן, התאבד ב1949-) כתבו בגלות, לאחר שעזב את גרמניה ב1933-.
במרכזו הספר תהליך ה``התקרנפות`` של השחקן הפגן, שלמרות עברו ``השמאלני`` הוא הופך לבן חסותו של ראש הממשלה הנאצי (בן דמותו של גרינג), ועקב כך למנהל התיאטרון המלכותי בברלין. שיא הקריירה שלו הוא תפקיד מפיסטו (ב``פאוסט`` של גיתה), שהוא משחק על הבמה, ובעצם גם בחיים.
הספר הופיע תחילה באמטרדם. בגרמניה פורסם רק בשנות השישים, אך בשל תביעה משפטית (המשפט נמשך שבע שנים) נאסר הספר בגרמניה המערבית. עם זאת, בניגוד לאיסור, נדפסו ונמכרו בגרמניה כ700,000- עותקים. הסרט מבוסס על הספר זכה ב1981- בפרס האוסקר.
קלאוס מאן הקפיד להדגיש כי אינו מתכוון לספר את סיפורו של אדם מסוים, מן המציאות, וכי מפיסטו שלו אינו אדם זה או אחר - נארגו בו תכונות רבות, והכוונה היתה להעמיד טיפוס סמלי, ויחד עמו מיליה חברתי-פוליטי.
עם זאת, כפי שגם מאן עצמו הודה, דמותו של השחקן הפגן, גיבור הספר, מתבוססת הרבה על השחקן הגרמני גוסטאב גרינדגנס, גיסו לשעבר של מאן, שהיה נשוי זמן קצר לאחותו האהובה אריקה, וגם היה, בהמשך, בן חסותו של גרינג ומנהל התיאטרון הממלכתי בברלין, למרות עברו הקומוניסטי. גרינדגנס גם פעל למען שחקנים נרדפים, כולל יהודים, וניצל לכך את קשריו את השלטון הנאצי.
הספר נקרא לפרקים כסטירה לא ריאליסטית: אלא שברייך השלישי גם המציאות נראית כגוטסקה מבעיתה ``לא ריאליסטית``. מאן מביא בראש ספרו מוטו מ``וילהלם מייסטר`` של גיתה, המבחין בין השגגות האנושיות של השחקן (הנסלחות), לבין שגגות השחקן של האדם (שאינן נמחלות). ואכן, גרמניה של שנות השלושים, כפי שמאן מתארה, כולה ``תיאטרון`` אדיר, דמוני. לא רק הפגן, שחקן בעל כישרון, משחק את חייו כתיאטרון, אלא גם הפיהרר, ראש הממשלה, שר התעמולה וכל האחרים. פריצה זו של התחומים, והדמיון בין שני צדי המתרס (האמנות מול המדינה) הם המאפשרים את ההיקסמות ההדדית בין הפגן לבין הנאצים. יש כאן נוסח קיצוני של ``כל העולם במה``. וגם סטיותיו המיניות של הפגן והסצינות הסאדו-מאזוכיסטיות בחייו האישיים הופכים הד הולם למדינה.
``מפיסטו`` הוא, בסופו של דבר, רומאן פוליטי. הבעיה שהוא מעלה: שיתוף הפעולה של האמן עם השלטון (כשהאמן לכאורה אינו מעוניין אלא בקריירה שלו, בטיפוח האמנות ואפילו באפשרות להגן על נרדפים בכוח השפעתו) - שיתוף פעולה ההופך גם את השותקים ואת העומדים מן הצד לשותפים לפשע. הבעיה אקטואלית מאז ומעולם בכל מקום שבו נעשים מטעם השלטונות מעשים שעל האדם המוסרי להתקומם נגדם. המציאות אמנם אינה תאטרון, אך ההפרדה של הפגן בין הקריירה והתאטרון לבין המוסר הפוליטי - מושחתת אף היא.