ה``מספר`` של הרומאן של בני ברבש הוא ילד אחוז דיבוק של תיעוד, הגדל בתל-אביב של שנות השמונים, מצוייד בטייפ, שאליו הוא ``מחובר כמו לאינפוזיה`` ובו הוא מקליט בלי הרף. הפקעת האסוציאטיבית של האירועים, שהילד מספר אותם באיזשהו זמן לא-מוגדר מתבססת בחלקה הגדול על התיעודים המוקלטים, הכוללים גם דברים רבים שאינו מבין או שלא הבינם בזמנו; חלקים מן הספר הם יצוג של יצוג של יצוגי סיפור על הקלטה של סיפור שסיפר מישהו מבני-המשפחה באיזשהו אירוע משפחתי.
מצד אחד, הרומאן הזה הוא סיפורה הרב-קולי של משפחה מסועפת, ששורשיה באירופה ובדרום-אמריקה, וקרוב יותר אל הילד עצמו - לפנינו סיפור המשברים החריפים והתכופים, המטלטלים את היחסים בין אביו לאמו, ש``חצי מהחיים שלהם מתועדים אצל ילד אחד, והחצי השני מוכחש על-ידי הילד השני``. על רקע זה גם צובר הילד המספר את מושגיו על מין ועל יחסי גברים-נשים.
אבל הספר - שבגלל הפרספקטיבה של הילד המקליט, והפוטו-מונטאז`ים שמייצרת תודעתו, הוא רומאן קומי לעילא - הינו בעצם ספר על מקומו של הסיפור המשפחתי בכינונה ובגיבושה של הזהות האישית. העצמי, תוכנו ומשמעותו, נתפסים בו כתלויים בסיפורים, ואלה בעיקר סיפורי קשריהם של אנשים זה עם זה, אופני השתייכותם למשפחה בפרט, ולקולקטיבים רחבים יותר. ``לא נולדנו לתוך דף חלק שאנחנו יכולים לכתוב בו על עצמנו מה שמתחשק לנו``.
אבל הקולקטיב, ובעיקר המשפחה, אינם מסגרת הרמונית, שהדמויות קיימות בה מתוך מחיקה עצמית, ברבש תופס את ההשתייכות המשפחתית כמבוססת דווקא על קווי-שבר דמיוניים שקורעים את המשפחה לגזרים; על סיפורים מתגוששים, כל אחד מספר את ה``מציאות`` אחרת, והאחדות היא של פילוג ומשבר מתמידים, בטורים גבוהים, הקרעים הם בין הדורות, ובין אחים, וכין בני-זוג; חלקם אישיים וחלקם אידיאולוגיים ורביזיוניסטים ך מפא``יניקים / יש-גבול / א``י השלמה / חרדים וכו`). הדבק המשפחתי הוא דווקא בתהומות שאינם ניתנים לגישור, שהם הגנאלוגיה המשפחתית האמיתית. החיים בתוך המשפחה מעניקים לכל אחד תפקיד בסיפורו של האחר, ועליו להבין את האחר, ולחיות למענו, וגם להשתחרר ממנו, ולהיות שונה, ולהיכשל בציפיות שמצפים ממנו - עליו להמשיך בסיפור, להשתלב בו, אך גם לספרו כסיפור מנוגד. כי כל אחד מספר את הסיפור אחרת, בלשון שונה ובשמות אחרים; כל אחד ``מתרגם`` את האחרים לתוך סיפורו אגב ``הזרה``; וכל אחד הוא גם ``סופר צללים`` שכותב את סיפוריהם של האחרים וחותם בשמם.
דווקא הקונפליקטים המתמידים, שבהם כל אחד צודק ולכל אחד כואב משהו אותנטי בפנים, מחליפים את אופיים עם הזמן - כשמספרים אותם לא בהכרח באופן מהיימן, ומשנים אותם לפי אילוצים נאראטיביים. כאן הצדדי הופך לעיקר, והכאב והזעם הופכים בדיעבד לסיפור קומי ומשעשע, המבדר את נמעניו; הופכים ל``תיאטרון``, ל``ספרות``. ההזרה הקומית של הכאוב היא אחד ההישגים המובהקים של הרומאן של ברבש.
החיים הם איפוא ``כתיבה על החיים``, ``הקלטה`` של ``החיים``; והעצמי תלוי בגנאלוגית הנאראטיבים המשפחתית. וכמו אצל שחרזאדה, כשנגמרים הסיפורים, יבואו חוסר-הפשר, הזמן המרוקן והאינות. הסוף הטראגי של מי שאין לו יותר סיפור משפחתי, נמסר בלאקוניות מנוכרת, אבל בלי שיוכל להפוך לסצינה קומית.
הילד המספר הוא לכאורה הדמות הפחות מאופיינת בספר. אבל הקשבה לפרטי תהליך הסיפור שלו והיוצר זמן משלו, שלא תמיד קל לעבור ממנו לכרונולוגיות אחרות), תגלה את לב הדברים וההישג; הילד של תחילת הסיפר אינו זה של סופו, בלשון, בידע ובמנטאליות. עצם תהליך הסיפור כונן וגיבש את זהותו העצמית בהווה הנאראטיבי.