על פי הקבלה , היקום דומה לעץ כביר הבוקע מתוך האין האלוהי הנקרא אור אינסוף. כל נשמה היא ענף בעץ הזה ושורשה באותו זוהר קדמון, אינסופי. משם היא מקבלת את חייה- את בריאותה הפיזית, שפיות הנפשית , האקסטזה הרוחנית שלה ואת מימושה בעולם. הנשמה נבראה בדיוקן האנושי, בדמות אדם, על רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אין צורך להבין ציור זה באופן מוחשי אלא במרקם של בחינות שונות באור המקורי של הנשמה, סדר פנימי מסוים,מעין צופן, המבטא את מורכבותה, את היותה שלם שהוא מכלול. בלשון פיוטית קצת, אפשר לראות בדיוק זה תרי"ג גוונים שונים של אהבה, היוצרים את חווית האהבה השלמה. כל גוון תורם משו ייחודי למרקם השלם. כך ראה אלוהים בעיני רוחו את מימוש שלמות אהבתו. לכן, "הכל אהבה נקרא ולמען האהבה קיים הכל," כלשון הזוהר. מכיוון שכך, ברור שרק כאשר כל הגוונים הללו ימומשו, כאשר כל האיברים יהיו שלמים ויבטאו את האהבה ללא תנאי, תגיע התוכנית האלוהית להשלמתה.לכן, בהשאלה נקרא כל "הפרויקט" האלוהי הפלאי הזה, תוכניתו המקורית , "סדר דמות אדם" או "אדם קדמון". זה הוא ציור הנשמה כפי שהיא בשורשה, כפי שעלתה כנגד עיני הבורא כאשר הגה את רצון המימוש והאהבה שלו לידי שלימות ולייחד אותה עם האור האלוהי באהבה נצחית. הגוף האנושי הפיזי אינו אלא הביטוי החיצוני של הנשמה הזו, מעין ראי גשמי שבו היא יכולה לחוות את עצמה בדרך של השקפות. לכן, אין בגוף אלא מה שיש בנשמה ואף הוא בנוי על פי אותו סדר עליון, ברמ"ח איברים שס"ה גידים. הגוף מאפשר את אותו ניתוק הכרחי של נשמה ממקורה לצורך גיבוש זהותה עצמית , בנפרד מהאור האינסופי המקורי. הוא מעין מסך בפני האור המקורי וכך הוא יוצר את התודעה הנפרדת של הנשמה. מאידך, הגוף מעניק לנשמה כלי להשקיף על עצמה כמו מבחוץ, לבדוק את התוכן האמיתי של מחשבותיה. ככל שהיא מזככת את עצמה, משיבה לעצמה את זיכרונה העתיק, חווה יותר את האלוהיות של עצמה ושל הכל ומתחברת לשורשיה, כך הגוף נעשה שקוף יותר עד שהוא כמו מתמזג והופך לאחד עם אור הנשמה. הנשמה חדלה להציץ בראי בשביל לראות את עצמה, היא חווה את עצמה במישרין, היא יודעת כל מה שעליה לדעת.