ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב (1760­-1699) הוא מן הדמויות המופלאות והמרתקות שבתולדות היהדות. בהשראתו קמה תנועת החסידות, שריעננה את הדת והדתיות היהודית בעת החדשה, והיא מוסיפה להפליא בחיוניותה. ועם זאת דמותו עלומה. הבעש"ט לא חיבר ספרים. נוכחותו חודרת-כול בהיסטוריה של התנועה, אבל הוא אינו מדבר בקולו שלו. נדמה שהוא כמין נפקד נוכח. 

החיבור שלפנינו עושה את החידתיות הזאת למקור עוצמה ומתחקה אחרי התעצבותה.

עניינו העיקרי של הספר בחוג תלמידיו של הבעש"ט ברגע המכריע של המעבר משיח שבעל פה לדפוס. שניים מתלמידיו, ר' יעקב יוסף מפולנאה, האוצֵר הגדול של שמועות המורה, ור' דוב בר, המגיד ממזריטש, התאורטיקן הגדול של דרכו של הבעש"ט, עומדים במרכז הדיון. בספר אף נאספו, מוינו ומוספרו לראשונה שמועותיו של הבעש"ט על פי אמות מידה תמטיות-מחקריות ומתוך הפניה מדוקדקת למקורותיהן בקבלה. 

המחקר שלפנינו הוא תרומה סגולית לא רק להבנת ראשית ההגות החסידית, אלא גם להבנת כמה מן ההתפתחויות בעולמה של המיסטיקה היהודית בתקופה שבין מות האר״י למותו של הבעש״ט. מעטים מאוד המחקרים שאפשר להשוות את ממצאיהם להיקף ולדקויות של מחקר זה. 

פרופסור משה אידל 

לספר נספח מפתח שמות ועניינים נרחב.