´כזב וכישוף´, הרומאן הראשו ןשל מורנטה, פורסם באיטליה ב1948-, והתקבל מיד כרומאן
פרי-עטה של סופרת גדולה. מכל הרומאנים של מורנטה (4 בס"ה), הרומאן הזה הוא הקרוב
ביותר ל´אלה תולדות´, לא רק ברוחב היריעה, ובהסתכלות האמפטית, ואפילו אופטימית,
בתהומות של הטרגדיה וחוסר-הישע האנושיים; אלא גם בכוח של הכתיבה, בהומור החם,
בדימויים הנפלאים, בפרטים שרואה מחברת חכמת-לב - ובצמרמורות, ובמתח, ובצחוק-ובבכי
של הקורא.
בסיצילה של סוף המאה ה19- ותחילת ה20- מערבב הרומאן רומאנסה גוטית, אינטריגות,
ודילמות אנושיות של אהבה, בגידה וכבוד - והרבה חומרים של רומאן רומנטי. והתחלותיה
הצנועות של העלילה, וגם ההמשך הסוחף, אינם מאפשרים לקורא לתאר לעצמו את המהפכים
שעוד צפויים לו הלאה, עד לתנופה האחרונה, המטורפת, בחלק השישי.
שלושה דורות של משפחה עושים את הספר, קודם כל, לספר על אהבות גדולות ומטורפות (בין
נשים לגברים, בין אמהות לילדיהן), שכולן חשוכות-מרפא, כמעט כל אחד בספר אוהב
נואשות מישהו, שלא אוהב אותו ולפעמים אפילו מתעב אותו, אבל אוהב נואשות מצידו
מישהו אחר, שלא מחזיר לו אהבה, וכן הלאה, בשרשת ארוכה... אופטימיות ומתעקשות ללא-
תקנה, חיות הדמויות המיואשות בעולם דמיוני, ולכן זהו גם ספר על החיים בתוך
סיפורים. אם "כולנו מגלמים סיפורים בחיינו... ומבינים את חיינו במונחי הסיפור שאנו
מגלמים" (כפי שכתב הפילוסוף מקינטייר) - הרי דמויות המשפחה ב´כזב וכישוף´ הן העצמה
חריגה של המאפיין האנושי הזה. התאיטרון שבו הן חיות - ששיאו בנערה המספרת אליזה,
ובהוריה - הוא "מחלת הפנטזיה", הכזב המרעיל שמתפתל כנחש לאורך הענפים של המשפחה,
ומביא את הדמויות "לא להכיר בשום אפשרות של אושר מלבד האושר הלא-אמיתי". אכן, שוב
ושוב בולט אצל דמויות הספר רגש פרדוקסלי, שהוא הפוך מזה שאפשר לצפות לו, כאילו הן
חוברות עם הצללים המנוגדים של כל מצב.
אבל הדמויות לא רק חיות כל אחת בתוך "הרומאן" הבדוי שלה. העיקר הוא בשימושים
שעושים סיפוריהן זה בזה. כל אחת בודה גם את "סיפורו" של האחר, ואפילו אם היא
מקריבה את עצמה למען הסיפור הזה. "הדודן", למשל, שהוא "האחראי" העיקרי לחיי הייאוש
של רבות מן הדמויות, ובפרט הנשים, זוכה לרוב כוחו דווקא לאחר שכאילו ירד מן הבמה.
אבל מיהו "הדודן" הזה? אין הוא רק פנטזיה מנותקת-ממנו-עצמו של הדמויות
האחרות, "סיפורו" כפי שהן מספרות אותו: בלי לפגום כהוא-זה בריאליזם, יש לו "בין
הסיפורים", כמעט קיום ממשי של רוח-רפאים, ורק סופרת גדולה כמודנטה יכולה להצליח
לחולל את זה.
וצריך לזכור: אליזה, שמספרת חצי ספר ומעלה כמספרת כל-יודעת, למרות שעדיין לא נולדה
(כי היא מספרת-מפנטזת, וממלאת פערים שאולי אפשר למלא אותם אחרת) - מספרת את החלקים
האחרונים, שנוכחה בהם, כמספרת לא-מהימנה,. המהפך הזה של הספר (למן החלק החמישי)
הופך אותו לרומאן המשקף את עצמו: על הדמויות החיות בתוך סבך הפנטזיות מספרת דמות
שהיא עצמה גולת-הכותרת של תכונתן זו. ואלזה (מורנטה), היא גם אליזה, ששוזרת סיפור
מפרגמנטים ביוגרפיים מחבר הקובע גורלות לאנשים ומתפעל אותם כמו בתוך סיפור
אינטריגות: ולפעמים אף בלי ידיעתו. וההישג הגדול של מורנטה הוא יכולתה להביא אותנו
לקרוא את כל זה בלב נכמר, באהבה לבני-אדם.