פתיתים של הגופייה השחורה המשיכו לנשור ממני כשהלכתי. חלקם נמסו טרם האדמה. אחרים ניתכו בקול. מילאתי את החסר. מילאתי בדמיון אנשים שמדברים אתי. אנשים מדברים אתי. אני חוקקת. אני רומסת אני פותתת רגבים ואחר כך שוב עורמת. אני מקשיבה לרחשים מן האדמה, נשכבת על החול הטרי על בטני על תינוק שקורא מתוך רחמי. כיסיתי את עיניי ברגבים של חול. מיששתי בידיי. נשמתי את האדמה השחורה. כיסיתי. ירד גשם. הצבע השחור התפשט כמו סילונים דקים של נפט ממני לתוך האדמה הרגובה מידיהם של האנשים המעטים שעמדו שם מעל הקבר ואחר כך הלכו ואחר כך נשארתי אני להתגורר, להיות קרובה. אבנים נפלו עלינו. קולות המתים בקעו. אבן דפקה על אבן. ילדים לא שיחקו. היה קר. קור עומד לא נשוב…

"מיד כשסיימתי לקרוא את ימים למחיקה התקשרתי לסלין ואמרתי לה: 'וואו, אגרוף בבטן.' אחר כך התקשרתי שוב ותיקנתי ל"הירואין מעורבב בשמן מכונות."
(יגאל שוורץ)

ימים למחיקה הוא הרומן השלישי של סלין אסייג. הרומנים הקודמים שלה עוטרו בשבחים יוצאי דופן. צעקה הפוכה (אחוזת בית, 2014) היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותה בפרס שרת ההתרבות ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית. פרקי מכונות (אחוזת בית, 2017), היה מועמד לפרס ספיר וזיכה אותה בפרס ראש הממשלה.