שאלת יהדותו של התיאטרון הישראלי שייכת ללבטי הזהות שמאפיינים את התרבות הישראלית. התיאטרון משמש במה לדיון הציבורי על זהותה היהודית של מדינת ישראל. פרקי הספר ערוכים על פי סדר תימטי והיסטורי. הוא נפתח בתיאור השסע בין חילוניים לדתיים, המחריף לקראת סוף המאה הנוכחית. הפרק השני מתאר את לבטי הקבוצה החילונית ביחס ליהדותה, שהתרבו מאד אחרי מלחמת ששת הימים. נושא זה מיוצג כאן בהצגה איש חסיד היה משנת 1968.
הפרק השלישי מתמקד בהצגה מעשה ברוריא, של קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון נשים המחפש את זיקתו ליהדות תוך ביקורת על מעמד האישה ביהדות.
הפרק הרביעי מתאר תופעה תרבותית חדשה: נשים דתיות-ציוניות המשתמשות בתיאטרון ככלי דידקטי לחיזוק קבוצתן, פנימה, ולביטוי עמדותיה, כלפי חוץ.
הפרק האחרון חוזר אל העימות בין חילוניים לדתיים כקרב ב``מרחב הציבורי``.
כאן נלמדת תופעת החזרה בתשובה, שמלווה באימוץ של אסטרטגיות תיאטרוניות על ידי מחזירים בתשובה ובתגובות חריפות של התיאטרון החילוני, המבטאות את הפחד שמעוררת החזרה בתשובה אצל הציבור החילוני.

דן אוריין הוא פרופסור חבר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומלמד במכללת אורנים. בין ספריו:
דרמה ותיאטרון (אור עם, 1988); דמות הערבי בתיאטרון הישראלי (אור עם, 1996) (הופיע גם באנגלית: Gordon and Breach, 1997); בעריכה משותפת עם פרופ` אפרים קארש: In Search of Identity: Jewish Aspects in Israeli Culture Frank Cass, 1998)