בשנת 1957, לאחר מסע בדרום עיראק, חזר גאווין מקסוול לרמות המערביות של סקוטלנד בלוויית גור לוטרה שנקרא מיג´ביל, שהפך בתוך זמן קצר לידידו הטוב ביותר. הסיפור האלמותי הזה שנכתב לצלילי הים, בבקתה מבודדת בה השתכנו השנים, על חוף פראי, מרוחק ומנותק מכל סממני הציביליזציה, מתאר את נוף הים הבתולי ואת עולם החי במקום שמקסוול קרא לו קאמוספיארנה.
תיאורי הטבע של מקסוול - הצבעים, הריחות, חילופי העונות, מפל המים, הים, החוף, העצים והפרחים, חיות הים, העופות ובעלי החיים ששורדים את מזג האוויר הקשה - הם מהיפים ביותר שנכתבו אי פעם, והידידות המופלאה בינו לבין גור הלוטרה מתוארת כסיפור אהבה מקסים וכובש כל לב.

טבעת של מים זוהרים התקבל כיצירת מופת כאשר יצא לאור לראשונה בבריטניה לפני חמישים שנה ונמכר ביותר ממיליון עותקים, ולאחר מכן עובד לסרט מצליח מאוד. הספר יישאר לנצח כאחד התיאורים הליריים המרגשים ביותר של יחסי אדם אחד עם הטבע הסובב אותו. המפרץ הכחול שעליו ניצבה הבקתה והמפל הגבוה שמתנשא לא רחוק ממנו הפכו למקום עלייה לרגל שאוהבי טבע מכל העולם.
מקסוול מת מסרטן בשנת 1969, בגיל 55. בנוסף לטבעת של מים זוהרים הוא פרסם עוד מספר ספרים: צלצל בסכנה (1952) על התקופה שבה דג כרישים באוקיאנוס, קנה שטולטל ברוח (1957) על מסעו בדרום עיראק, הסלעים נשארים (1963) ספר ההמשך לטבעת של מים זוהרים ועורב ביקש את אחיך (1968).

אחת מידידיו הרבים, ג´ון ליסטר קיי, ספד עליו אחרי מותו: "הוא נטל את ידינו והוביל אותנו לעולם שרובנו עוד לא ראינו, לעולם שמרומם את הדמיון: נוף רענן, פראי וקירבה בלתי אמצעית לטבע, אשר עוררו בנו את הגעגועים הרדומים של ימי הילדות ואת הכמיהה לחיים פשוטים יותר".