הפילוסוף האיטלקי ג׳ורג׳ו אגמבן הוא אחד מהוגי הדעות הנקראים והמדוברים ביותר כיום, ואף על פי כן חתימת הדברים: על המתודה (2008) הוא ללא ספק ספר יוצא דופן ולפיכך פחות מוכר במכלול עבודתו. ייחודו נובע לא רק מכר הנושאים הפורה שבו הוא דן והתער האינטלקטואלי הנצרף ממנו, אלא מכך שרק לעיתים רחוקות אנו נפגשים עם הבחנותיו של פילוסוף ביחס לסוגיות ספציפיות הנוגעות למתודת המחקר והכתיבה שלו בהווה.

תוך כדי דיאלוג עז עם ולטר בנימין ומישל פוקו, פאראצלזוס ואבּי ורבורג, פרנץ אוברבק ואנצו מלאנדרי, מתמקד אגמבן בספר זה בשלוש פיגורות מושגיות במחשבה על המתודה: 1. הפרדיגמה, המאפשרת לנו לשחזר את הפרק האבוד בהיסטוריה של הלוגיקה המערבית שהוא התיאוריה של הדוּגמה; 2. החתימה, אשר בעקבות חקירות הרנסנס והבארוק מתגלה כסימן הפעולה המכריע בכל תיאוריות הסימנים, מבלשנות לפסיכואנליזה, ממאגיה לתולדות האמנות; 3. היחס בין היסטוריה לארכאולוגיה, יחס המגולם במושג המקור שאינו מבודד בעבר אלא (כמו שורשי השפות ההודו-אירופיות בבלשנות והמפץ הגדול באסטרופיזיקה) ממשיך בפעולתו בהווה על מנת להפכו למובן וידוע.