״את הים לא ראינו כמובן, אבל גם לא שמענו אותו. כאב לי נורא הראש כשחשבתי שאולי טעיתי, ואיך אני אסתדר בעיר המלאה מים ובוץ הזאת אם אין בה ים. כי נשבעתי שהילדים חייבים לראות את הים. פשוט ככה. חייבים.״

אם חד־הורית יוצאת למסע עם שני ילדיה הקטנים. איש אינו יודע שעזבו, ובכל מקרה אין להם ממי להיפרד. הילדים מודאגים מהעזיבה הפתאומית ‒ הרי יש לימודים מחר, מה יגידו למורה?

גם בעיר שאליה הם מגיעים אף אחד לא מחכה להם. העת היא אמצע החורף והגשם לא מפסיק לרדת. שום דבר לא נראה כמו שהם ציפו, לא הנסיעה באוטובוס, לא המלון ולא העיר, אבל לנסיעה יש מטרה, והיא תוגשם, ויהי מה.

וֶרוניק אולמי היא סופרת ומחזאית. ספרה חוף הים זכה בפרס היוקרתי ״אלאן פורני״ ותורגם לשפות רבות.