שני עבדים הם, סבור העבד הזקן וייטְצַ'פְּל, העובד במטע עבדים במדינת וירג'יניה במאה השמונה-עשרה ובארשית המאה התשע-עשרה: עבד כמוהו עצמו, עבד פיקח, שלומד ממראה עיניו, והוא אוהב את אדוניו, עובד אותו בנאמנות, ומפיק ממנו ומן המשגיחים רצון ומידה של חסד ונדיבות, וכך הוא זוכה להאריך ימים ולראות בנים ובני בנים; ועבד כמו צַ'פְּל, בנו שלו עצמו, הסורר והממרה, הצריך לחזות הכל מעצמו ומבשרו, והוא מתנהג כאילו נפל ו הרע מכל המזלות על האדמה, נתפס לכעס ורוגז, והוא עלול להביא צרות צרורות על ראשו, ולהרע ככה גם את מנת חלקו שלכל עבד אחר במטע. כאשר הבן הזה בורח מן המטע הדרומי, בין שאר דברים כדי להעז ולנסות להגשים בצפון הליברלי יותר אהבה מופלאה הנראית חסרת סיכוי מלכתחילה, מחליט אביו הזקן להצילו מן הגורל האיום המזומן לו אם ייתפס. שכן מכבר הוא חושש לבנו, שאין הוא יודע אל נכון את מקומו ומעמדו, ולא היה מזיק לו אפוא עונש כלשהו, שיעור בצייתנות, אילוף ברעיון הכפיפות והכניעות וההשלמה. כדי להוציא לו מראשו הפרוע כל רעיון של חירות מאחריות; הלוא נולד קניינו של אדם אחר, כאביו לפניו, וכמו שעתיד בנו שלו להיוולד, וראוי אפוא להציל אותו מפני עצמו במוקדם ולא במאוחר, כדי שיישאר בחיים. לאחר הבריחה, בשעה זו שעודנה תלויה לדעתו בין המוקדם ובין המאוחר, מחליט האב הזקן להסתכן ולהציל את בנו לפי דרכו שלו.

את הדילמה הקשה הזאת של העבד הזקן, מעמיד פרד ד'אגיאר בסיפור טרגי בעל עצמה מהממת, מסופר מזווית הראייה של נפשות אחדות, גברים ונשים, שחורים ולבנים, ומאיר באור נוקב את שאלת העבדות, והכל בסגנון פיוטי של משורר ופרוזאיקון, כוכב דורך בשמי הספרות העולמית.