אישה צעירה נוסעת עם גוש קרח עצום במכוניתה לאזכרה של חבר ילדות. בחוץ קר, אבל נפשה בוערת. היא נוסעת לנקום. לא באדם אחד, אלא בכפר שלם. כך נפתח זה נמס, ספר הביכורים של ליזה ספיט, שהיכה את קוראיו בתדהמה, הפך לרב-מכר ענק מיד עם צאתו לאור, תורגם ל-16 שפות שונות וזכה במגוון פרסים ספרותיים.

אווה מגיעה אמנם לכפר, אבל אינה מדברת עם איש. מאחורי חלון הרכב היא עוקבת אחר הדמויות שאִכלסו את ילדותה – החברים עמם גדלה, הוריהם, אפילו את אחיה האהוב היא רואה מרחוק, אבל לא ניגשת לומר מילה. יש לה תוכנית.

בד בבד נמסר במשורג סיפור חייה של אווה למן ילדותה. זהו כפר קטן בבלגיה, שלושה ילדים נולדו באותה שנה. בת אחד ושני בנים. כמעט מתוך כורח הם הופכים לחברים קרובים, שלושת המוסקטרים. אבל הכניסה לגיל ההתבגרות, והעוררות המינית השוטפת את השלושה, מכניסות לחייהם פן חדש שיש בו, לצד סקרנות בריאה, גם היבטים של ניצול, השפלה, אכזריות וריח חריף של אסון ממשמש ובא.