וַיְהִי עֶרֶב, וַיְהִי תֹּהוּ, וַיְהִי פִּי תְּהוֹם.
וְהַשֶּׁקֶט עָמַד מִלֶּכֶת.
וְרוֹפֵא צָעִיר אֶחָד נִכְנַס וְיָצָא
וְלֹא הִצְלִיחַ
לָדַעַת אִם הָלַכְתְּ אוֹ אִם
עֲדַיִן הִנָּךְ. כִּי בְּסוֹפֵךְ
לֹא הָיִית עוֹד נְשִׁימָה
רַק מַשַּׁק כְּנָפַיִם מְרַחֵף,
שֶׁל פִּרְפּוּרֵי הַלֵּב.
זוֹכֶרֶת?
מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁהָיִיתִי פַּעַם אֲנִי
בְּבִטְנֵךְ. לֵב וְלֵב, וְלֹא
נְשִׁימָה.
רֵאשִׁיתִי עֻבָּר שֶׁל חַיִּים.
וְסוֹפֵךְ עֻבָּר שֶׁל מָוֶת.

שיריה של מיה טבת דיין נוגעים באופן חד, מצמית ומרגש עד כאב, במותה של האם.
השירים נפרשים לאורך שתי חטיבות גדולות — בלשון שקופה, קריסטלית — ומגוללים
עולם רב ממדים, בו ההיעדר הופך לממשות. “וַיְהִי עֶרֶב, וַיהִי תֹּהוּ, וַיהִי פִּי תְּהוֹם”, פותחת טבת דיין את ספר השירים הנפלא הזה ומזמינה אותנו להקשיב ללשון הבריאה הפנימית.
(יקיר בן־משה, עורך הספר)