"האידיאלים המסורתיים, שהליברליזם תוקף וממוטט, הם הביצורים הרוחניים והחברתיים הגדולים נגד המפעל הקומוניסטי העולמי. איש אינו מוכן להקריב ולמות למען ערכים ליברליים כמו חינוך פרוגרסיבי,  אנושיות מופשטת, האו"ם או קצבת הביטוח הלאומי."
ארצות הברית, שנות השישים המוקדמות. תרבות הביטול וניתוץ פסלי אבות האומה לא עלתה על הדעת, פוליטיקת הזהויות עוד לא הייתה בתכנון, ואפילו תרבות-הנגד טרם בקעה מהביצה. אבל הליברליות במובנה העכשווי של המילה, הגישה הנותנת למדינה מונופול על חיי הפרט ובאותה נשימה חותרת לביטול הלאומיות, כבר הייתה לאידיאולוגיה המובנת-מאליה של האליטות במערב. איש אחד, מעמיק ומרחיק ראות, זיהה תהליכים. שמו היה ג'יימס ברנהם.
בחיבור פולמוסני מבריק יורד ברנהם לשורשי הליברליזם הזה, מציג את בחירותיו ברגעי מבחן, ותוהה על מידת יכולתו להתמודד עם אתגרי זמנו: הפשיעה הגואה מבית, ההתעוררות הפוליטית בעולם השלישי, ושאיפתו של הקומוניזם למונופול על הכוח בעולם. אבחנותיו של ברנהם תקפות גם לגבי התמודדות המערב עם אתגריו הנוכחיים, ומספקת לקורא עומק היסטורי להבנתה. הליברליזם, מראה ברנהם, איננו בהכרח הגורם להתכווצות העולם החופשי, אבל הוא סם ההזיה המאפשר לו להשלים עם סופו. 
למה השתלט על הליברלים רגש אשמה קבוצתי, ואיך מחבל רגש זה בעולם החופשי?
האומנם הבורות היא המכשול היחיד בדרך לחברה שלווה, צודקת ומשגשגת?
כיצד מהתלים במערב אויביו בדיבורים על שלום ופירוק נשק, ולמה זה מצליח להם? 
איך קרה שגרסה מרוככת ותמימה של הקומוניזם זכתה לכינוי – "ליברליזם"?
ג'יימס ברנהם (1905–1987) היה בצעירותו טרוצקיסט, אך בעקבות חבירתה של ברית המועצות לגרמניה הנאצית ב-1939 החל את מסעו ימינה. הוא נחשב לאחד מחלוצי השמרנות-החדשה. לאחר מלחמת העולם השנייה פעל בשירות הביון האמריקני והקים את 'הקונגרס לחופש תרבותי', ארגון שרתם ליברלים אירופים למאבק בקומוניזם. הקים את הדו-שבועון 'נשיונל ריוויו' וערך אותו מ-1955 עד 1975. ספרו זה, התאבדות המערב (1964), היה לקלאסיקה.