תיאור:
עמליה (מלה, אמילי, איימי), צלמת לשעבר, החיה בשנתיים האחרונות בקרב החוזרים בתשובה בירושלים, ומתפרנסת ממלאכת אריגת טליתות - מסיימת במשך 50 הימים של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, אריגה של פרוכת עם צירופים קבליים, ובלילות היא כותבת וידוי-דבירם ``לשם``, שהוא הנמען האחרון שנותר לה, לאחר שנשמטו כל אחיזותיה בעולם, ולאחר שהתירה את אירוסיה עם ישעיהו, החוזר-בתשובה ששידכו לה. כשתשלים וידוי-תיקון זה (שהוא הטקסט של הספר), היא מתכוונת להתאחד עם נמענה ``השם``, בקורבן של התאבדות אירוטית גואלת, כמין שעיר לעזאזל.
לפני שנתיים היה דומה שמצאה מנוחה לנפשה בפנימיה-מידרשה של חוזרות בתשובה, שאליה ברחה מעצמה, ומעברה, לאחר התמוטטות ונסיון התאבדות. השב אמור, לפי `הילכות תשובה` , למחוק את עברו, לגלות ממקום מגוריו, לשנות שם, ``כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים``. את עמליה רודפים כל שמותיה וזהויותיה מעברה, ואף ההיסטוריה השתוקה של הוריה, פליטי השואה, ובמיוחד של אביה, שאשתו הראשונה מלה - שאת שמה היא נושאת ובצילה היא חיה - התאבדה במחנה ריכוז.
המארג השברירי של חיי התשובה של עמליה מתחיל להיקרע כשהיא נחשפת לאהבה ולמשיכה מינית לבחור המשודך לה. אבל עד מהרה גם זה מתמוטט. ה`אני` לפי הרומאן של מיכל גוברין אינו איזו אחדות הרמונית. באופן מועצם, היפרבולי, חיה עמליה כמה זמנים כאילו נדבקו זה על גב זה (וזה מוצא ביטוי באופי הווידוי שלה), ובעיקר היה חיה את כל זהותיה המסוכסכות, האחרות - ספק מלה-אמילי של העבר האישי, וספק אשמת האשה המתה, שאיך יהיו לה חיים במותה אם יש לה שם כמו שלה (השם האשם).
הווידוי הכתוב בעיקרו בגוף שני אינו רק דיבור של אדם אל עצמו, אלא גם דיבור של אשה אל האחרת שבה וגם ``התשובה`` באה כאן בכל משמעויותיה המתנגשות, כי אין היא רק ``התרחקות מן העבר שחטא בו``, אלא גם בקשת תשובה לשאלה נוקבת, ובעיקר חזרה ושיבה אל העבר הבלתי נמנע, בחינת חידוש ימים כקדם, כי כריתת הזיכרון כמוה כהתאיינות.
``אני אחר ואיני אותו האיש`` זוכה להעשרה מפתיעה. מאז ומעולם היתה עמליה ``אני אחר``, וכל מהליכה החדשים אינם אלא העצמה של פיצוליה הישנים, שמועברים עתה מן הפסיכולוגיה אל תחום השיח התיאולוגי, ומן החיים הפרטיים אל הנאראטיבים הקולקטיביים, ובעיקר אל האירוטיזציה הגמורה של האל, ואל יחסי האהבה-קינאה שבינו לבין עמו מראשיתם, החל מן התקופה שבין יציאת מצרים (פסח) למתן תורה (שבועות). דומה שלפחות שלושה מבין ``הארבעה שנכנסו לפרד``ס`` קיימים בעמליה, ובמיוחד אחר, אליזע בן אבויה שכפר בעיקר; וניסוחי הגאולה הדו-משמעיים של רבו המקובל של ארוסה, הרב אבויה אסרף, מאיצים את מעשה הניהיליזם המיסטי, שעמליה נדחפת אליו.
פיצול האישיות המכאיב אמור לבוא על תיקונו בהתאחדות עם השם, בלי פיצול כלל, ובתיקון מיסטי של ``חורבן עירך``, או של האל עצמו, או בהכללה שבתאית של החורבן בקדושה. אבל הפרוייקט מתמוטט בסוף, וגם השאלה העם עמליה, הנבחרת, תתאבד, נשארת פתוחה. כי מה שנשאר בידה בסוף הוא רק ההכרה שאין תיקון לשבר, ואין תשובה, אלא רק קבלה, והשלמה, וכי די בקול התפילה, בלי שום ציפיה שתתקבל, מול אל אכזרי, שרירותי ומנוכר, במציאות שוות נפש, ``כי הכל אחד``.
בהיטלטלות הזאת, בין הסערה הנפשית והשיח התיאולוגי, מטפלת מיכל גוברין טיפול מבריק, שמעניק לספר שלה, בנוסף לססגוניותו, גם קסם אינטלקטואלי שבחשיפת ריבוי הקולות השזורים בשיח הדתי ובסיפורים הלאומיים.
מחיר: 60.00 ₪