האופן שבו פועלת השליטה מהווה בעיה קלאסית בפילוסופיה הפוליטית, שכן לו הייתה השליטה מופעלת דרך כפייה או בעזרת כוח פיזי בלבד לא ניתן היה להסביר את העובדה שמספר מצומצם של אנשים שולטים במרבית האחרים. ספרו של פייר בורדיה, השליטה הגברית (1998), הוא לכל הדעות טקסט יסוד בתיאוריה של יחסי הכוח. מושג "האלימות הסמלית" שטבע בורדיה מבקש להתגבר על האלטרנטיבה בין כפייה להסכמה. יעילותה של האלימות הסמלית טמונה בדיוק בכך שהיא מוטמעת בגופים, בהביטוס. דבקותו של הנשלט בסדר הקיים היא פרי הפנמה של המיונים, העוברים כטבעיים, ושישותו החברתית של הנשלט היא תוצרה. אין זה אקט רצוני וחופשי של הכרה בלגיטימיות (כפי שמתואר אצל ובר), ואף לא פרי יעילותם של המנגנונים האידיאולוגיים (כפי שמסביר מרקס), אלא זו דבקות המותנית בחינוך ובהפנמה של השליטה עמוק בתוך הגוף.

בבואו לערוך "ארכיאולוגיה אובייקטיבית של הלא-מודע", בורדיה מתמקד בצורות המיון המרכיבות את ראיית העולם האנדרוצנטרית, את תפיסת העולם מנקודת המבט של הגברים, שכמו כל השולטים, מעמדות או קבוצות אתניות, מניחים את מאפייניהם הייחודיים כאוניברסליים וברורים מאליהם, כלומר הם אינם מחפשים להם צידוק, אלא בוחנים את הקבוצות האחרות על פי מרחקן ממאפיינים אלה.
התזה המרכזית של בורדיה היא שכוחה של ראיית העולם האנדרוצנטרית טמון בהיפוך שהיא מבצעת בין הסיבה לתוצאה בתהליך ההבניה החברתית של המגדרים. עקרונות החלוקה של העולם בין גברי לנשי מוצגים ככאלה הנובעים מההבדלים הביולוגיים, בעוד למעשה המגדר תורם רבות, בתור ייצוג, לבניית הגופים עצמם ולהיררכיה ביניהם. בשל עמדתן הנשלטת נאלצות הנשים לאמץ אסטרטגיות חתרניות המיוחדות לנשלטים – עורמה, כישוף, שקר, סבילות – אשר מתוארות לא אחת כתגובות היסטריות. יותר מכל מראה בורדיה כיצד האלימות הסמלית, אשר לה רבדים היסטוריים עמוקים, פועלת כך שנשים – אבל לא רק הן – מפנימות את קטגוריות השולטים.

פייר בורדייה (1930-2002) נחשב לאחד מחשובי הסוציולוגים במאה ה-20. בין ספריו החשובים: "ההיבדלות" (1979), "החוש המעשי" (1980), "הומו אקדמיקוס" (1984), "אצולת המדינה" (1989), "כללי האמנות" (1992). בעברית ראה אור ספרו "שאלות בסוציולוגיה" (רסלינג 2005).

לספר מצורפת הקדמה מאת פרופ' ז'יזל ספירו, מה-CNRS בפריז.