כיום התקשורת זמינה לכל אחד, בכל מקום, ובכל זמן: הן במרחב הפומבי והן ברשתות החברתיות. כולנו צרכנים שלה וכולנו יכולים להיות כותבים ועורכים בה. הנגישות הזו הגבירה את יכולתה של התקשורת לטשטש את ההבחנה בין אמת לבין שקר, בין עובדות לבין חדשות כזב (Fake News), ולייצר מציאות מדומיינת. התקשורת המודרנית לא המציאה זאת.

השלטון בכל מקום עשה ועושה שימוש בתקשורת להפצת מסרים מגויסים, לצורך עיצוב דעת קהל אוהדת לרעיון זה או אחר. משטרים סמכותניים (דיקטטוריים) מנצלים את התקשורת לשטיפת מוח של הקהל השבוי שלהם במסרים שתכליתם שמירה על כוחו ויציבותו של המשטר. לתכלית זו נזרעים דרך קבע פחד ואימה מפני אויבים לכאורה, מבית ומחוץ, המסכנים את ביטחונה ורווחתה של האומה.

בין המשטרים שהפליאו להשתמש בתקשורת ככלי להסתה היה המשטר הנאצי, אשר שלט בכל אמצעי התקשורת בגרמניה, וגייסם להפצת עיקרי האידאולוגיה שלו: גזענות ואנטישמיות.

בשטף ההסתה של הנאצים כנגד היהודים כאויבי האנושות בלט לשמצה "השטירמר" – השבועון שהוציא לאור וערך יוליוס שטרייכר (מ־ 1923 ועד לתבוסה ב־ 1945). תכניו ובעיקר קריקטורות השער שלו הפכו את שמו למושג ושם נרדף לכתב שִטנה אנטישמי. לא בכדי היה שטרייכר היחיד שנדון במשפט פושעי המלחמה בנירנברג למוות בתלייה בעוון הסתה נגד היהודים.

המחקר שעליו מתבסס ספר זה בודק מה הייתה תרומתו היחודית של "השטירמר" להכשרת הקרקע לביצוע ״הפיתרון הסופי״.