הסרט הציפורים (1963) הוא, ללא ספק אחת מיצירות המופת של אלפרד היצ`קוק. סרט זה נעשה לאחר ``פסיכו`` ולפני מארני`` (שלושה סרטים המהווים מעין טרילוגיה), והוא מרגיש את החרדות ההיוליות ביותר של האנושות הניצבת אל מול ההתקוממות האלימה של אימא-טבע. הסרט הנו עיבוד חופשי לסיפור קצר מאד דפנה די מורייה, והרעיון הבסיסי לתסריטו ניזון בעיקרי מידיעות בעיתונות על מתקפות ציפורים שהתחוללו באותה עת בקליפורניה. זו יצירה מורכבת ועשירה העוסקת בבעיות של מין, של מגדר ושל יחסי משפחה אריפליים הרסניים.
במחקר מבריק ופרטני מתארת קמיל פאגליה את אופני הפקתו של הסרט ואת תכונותיו האסתטיות, הטכניות והמיתיות. בגישה האופיינית למחקריה בתרבות הפופלרית היא משלבת דיון בפרטים אוטוביוגרפיים של הבמאי ושל שחקניתו הראשית ותגליתו, טיפי הדרן, עם הבחנות פסיכואנליטיות-מגדריות הממקמות את ``הציפורים`` לצד יצירות אחרות של היצ`קוק, כמו גם לצד יצירות ספרות ואמנות. פאגליה רואה בסרט מעין תגובה שמרנית-רדיקלית של היצ`קוק לשחרור האישה באמריקה של שנות ה-60: האישה היא-היא הציפור ששוחררה מהכלוב והפרה את ``סדרי הטבע הקוסמיים``, והתוצאות הרות אסון.
116 עמודים